אני יודע בדיוק מה קורה כאן. הוא פראייר לא קטן. אני מרגיש את
זה מכאן, עם השנים הוא נהיה סמרטוט. הוא נהיה פילגש של הילד
הזה. ואת הכל אני שומע ממתחת. להיות שורש של עץ זה לא פשוט.
אין לך הרבה אחריות, אבל האחריות עליך היא בידיים של איזה עץ
פראייר שימכור את אמא שלו בשביל קצת תשומת לב מאיזה ילד אחד.
כבר 19 שנה שאני גוסס. הפראייר הזה נתן לילד את הגזע שלו, כדי
שיבנה לו סירה ויפליג הרחק הרחק. בטח עם איזו בחורה. עובדה
שפעם הוא אפילו בנה בית מהענפים שלו עם איזו כוסית אחת, אני
יודע איך היא נראתה כי הילד כל הזמן לחש לה, עת שהזדיינו תחת
העץ, כמה הוא אוהב את הגוף החלק והדקיק שלה. "הוא יודע שאני
כאן בשבילו", אמר העץ, "אפילו אם זה רק בשביל צל, כדי שהגב
שלו לא יישרף בשמש כשהוא מלמעלה".
הכל התחיל למעשה כשהילד עבר בטיול משפחות ביער שלנו. את היער
הקימו כמה יזמים לפני 85 שנה. כשנטעו אותנו כאן אני הייתי ממש
צעיר. גם העץ. אני זוכר שהחבר'ה שעשו את הנטיעות באותו יום
שמרו אותנו לסוף. אחרונים בין עשרות עצי אקליפטוס צעירים.
"אין סיכוי שהוא יגדל, נשים אותו באיזו פינה", אמר הבחור
הבריון, "גם ככה הוא אוטוטו נרקב. אמרתי לבוס שעדיף להשתמש בו
לאיזו מדורה או משהו", ושאר החבר'ה צחקו תוך שהם דוחפים אותי
אל הבור הקטן שחפרו בפינת היער, מותירים את העץ, שהיה אז רק
גזע דקיק עם שניים שלושה ענפים, לא יותר, בחוץ, בין עשרות
אקליפטוסים. בלילה, כשהם הסתלקו, מותירים בקבוקי בירה ובדלי
סיגריות, סיכמנו, העץ ואני, שאנחנו נוכיח שהם טועים. הבוס
הטיפש הזה אפילו לא ידע שאנחנו עץ תפוחים.
בני האדם משוכנעים שגשם, או השקיה, הם שגורמים לנו לגדול. אבל
זה פשוט לא נכון. דרוש שיתוף פעולה בין העץ לשורשיו על מנת
שיוכלו להתפתח ולהביא פרי. לא הרבה יודעים זאת, אבל מים הם
מותרות בשבילנו, כמו ממתק. אנחנו לא באמת צריכים אותם כדי
להתקיים. יש עצים מפונקים, שכאשר אינם מקבלים ממתק הם משחקים
אותה מיובשים, אבל הם לא באמת מתייבשים. יש גם מקרים שבהם
השידוך בין שורש לעץ יכול לצאת לא מוצלח, ואז גורל העץ הוא
מוות. אבל אני והעץ דווקא הסתדרנו כל כך טוב בהתחלה, שהייתי
בטוח שהוא ואני זה לנצח. הוא היה מתאר לי לפרטי פרטים את הנוף
הנפרש לנגד עיניו בכל רגע נתון. ידעתי איך נראית כל שקיעה על
הכפרים שבאופק. כיצד נצבעים הבתים הלבנים באדום-כתום בשעת
ערביים, וכיצד הם מזהיבים בזריחה שלמחרת. ובערפל, כשהעץ לא
הצליח לראות את הכפרים, הוא היה רועד מפחד, ואז אני הייתי
מספר לו בדיחות ששמעתי משורשים אחרים בסביבה.
ויום אחד עבר כאן הילד, בטיול משפחות. היה שם מדריך שהסביר על
תפקיד האקליפטוסים בייבוש הביצות שהיו כאן באיזור לפני יותר
משמונים שנה. והילד השתעמם מההסברים, ובעוד הוריו וחבריהם היו
מרותקים להסבריו של המדריך, הילד התרחק קצת מהקבוצה והתקרב
אלינו. "הי, זה עץ תפוחים", קרא בקול, "אבא בוא תקטוף לי
תפוח". אבל האב בא בכעס וגרר את הילד בחזרה אל הקבוצה. אני
בדיוק הייתי בשיחה עם כמה תולעים תועות, אבל העץ היה כל כך
נרגש, שבמשך כל הערב תיאר לי את הילד הקטן, עם האוברול האדום,
החולצה הירוקה, ובלורית השיער השחורה והמבריקה. זו הייתה הפעם
הראשונה מאז נטעו אותנו, שבן אדם התקרב אלינו. התייחס אלינו.
בפעם האחרונה היו אלה הנוטעים, הפעם היה זה ילד שחשקה נפשו
בתפוח.
כשהילד חזר אחרי כמה ימים, לבדו, התחילה האובססיה של העץ.
הילד היה מדבר ב"כאילו" עם העץ, והעץ הטיפש היה בטוח שהילד
שומע ומבין את תשובותיו. האמת היא שהיה קל ליפול, כי התשובות
של העץ היו מונחות. זה התחיל בקטנה. כמה תפוחים לכרסם ועלים
לכתרים. אני הייתי אופטימי, חשבתי שבזה זה ייגמר. במיוחד
כשחלף לו הזמן, והילד הלך וגדל, ולא שב זמן רב. שיחות הנפש של
העץ ושלי חזרו, במתכונת מצומצמת. אבל יום אחד הילד חזר. כשהעץ
ראה אותו באופק, עולה מן הכפר, אמר לי בזלזול: "נחש מי בא? מה
אמרת אז, שהוא לא ישוב לעולם? הנה, בבקשה". והילד הגיע. קולו
השתנה. התעבה. הוא ידע בדיוק למה הוא בא. מזמזם איזה שיר על
כסף, וקוטף את כל התפוחים מהעץ. הילד הבין את הפוטנציאל
הכלכלי, מאחר שלא היה באיזור אפילו עץ תפוחים אחד, חוץ
מאיתנו. כשהילד התרחק עם השק, העץ היה בטוח שישוב. וכשהוא חזר
אחרי כמה שנים, הוא הגיע עם מכשיר שעשה רעש מאוד חזק, ובכמה
דקות הצליח לנסר את כל הענפים מהעץ, העמיס על איזה טנדר,
והתרחק כאשר ברדיו של רכבו מתנגן איזה שיר על בית. אחרי כמה
שנים הוא בא לקחת גם את הגזע.
ועכשיו כבר 19 שנה שאני גוסס. מעליי הגזע הכרות. כבר כמעט מת.
ופתאום הילד חזר. "אני רק רוצה לשבת ולנוח", אמר, התיישב
ונשען על הגזע הכרות. "אתה רואה? הוא חזר. הוא תמיד יחזור
אליי. הוא אוהב אותי", אמר לי העץ, ונדם. "עץ? אתה שומע?...
עץ? אתה שם?" אין תשובה. ופתאום אני שומע את הילד, צרוד
ומשתעל. "העץ כנראה כבר לא כאן. גם אני עוד מעט כבר לא
אהיה..."