קח אותי מכאן תעשה לי טוב.
טוב זה מובן יחסי והיחסים שלי עם עצמי או איתך לא משהו בזמן
האחרון, אני אדיש ואדישות זה רע.
אני מתעלם ממך פוצע בך פצעים קטנים של בדיות לא אמיתיות.
תקשור אותי לכבל כאן שיהיה ישר. ישר כמו הענפים של הקיווי שאני
קושר כל היום זה מעייף נתפס לי הצואר, לפחות משהו בי תפוס.
אתה כאן ולא כאן אתה אמיתי?
אם כן אז אני אמיתי?
קשה לי לדעת.
תוריד ממני את החולצה, גם את המכנס. אני רוצה שתראה את כולי
שלא יהיו לך הפתעות כשאני יתחיל לבנות את אותם מגדלים שבניתי
אלפי פעמים.
גרד לי בגב, גרד לי מהגב את הקליפה שהצמחתי כדי להגן על עצמי
מהמכות שאני נותן לעצמי.
הכאה עצמית. אני לא אוהב להקיא חבל על כל מה שהיה לי שם לפני
כל הבחילה הזו ואני מבחיל אפילו בעייני עדיף להתרחק זה מסוג
המראות הלא נעימים האלה, כמו המראה שנשקף אלי מהמראה השבורה
שאני מביט בה עכשיו.
אותו בן אדם שבור אותה מראה שבורה.
אני לא רואה אותך לידי.
אתה פה?
אם כן גע בי שאני ידע.
יש לך מגע מרפא?
הוא יכול להעלים צלקות ישנות?
צלקות כמו אלה שיש לי בברכיים, אותן ברכיים שהחזיקו אותי 18
שנה. הרבה לא?
זה נראה לי כמו נצח ולחשוב שאנשים חיים עד 80 ויותר, יותר מדי
זמן לדעתי. אני חושב שאנחנו מתמצים מהר, מתכלים מהר מדי.
ואני חושב שמצינו את הרעיון עד תום ועכשיו אני לוחץ שלח
נראה איך תגיב כשתקרא את זה