פניי רטובות,עיניי אדומות
וממשיכות לזלוג להן עוד דמעות.
גופי חלש
ואין מי שייחבק ויקרא לי "נסיכה",
ואין מי שייחבק אותי חזק,
ואין מי שיידאג שאני יוצאת ולאן,
ואין מי שדוחף לי שטרות מבלי שאדע, "למקרה הצורך"...היית אומר.

ואתה שם.

טעות שעלתה לך בשתיים עשרה שנות בדידות, חמש נפשות נזקקות,
עיניים פצועות, יידך כבר עצלות ושיערותך מלבינות.
מחוגי השעון נעצרו, הימים לא חלפו
ורק אתה מזדקן ועינייך גם הן.
דועך, עייף חלש
ומבעד להכל מחייך ברכות,
מרגיע, אותי.

קולך העמוק והטוב מזכיר לי אותך,והדמעות
שוב זולגות,
ואיך תחבק אותי?
ואיך תלטף את ראשי?
ריק משתלט על נשמתי החלשה שכה זקוקה לחיבוקך.

ברזלים מבריקים על ידיים הכבולות
שכבר לא מחבקות
לא מלטפות
נירדמת שריק שחור מסביבי
עד העשור הבא,
אם נישמת אפי עדיין תיהיה חמה.