כמו העלים בסתיו,
הרוח שורקת מנגינה רחוקה,
כמו דמעה מלוחה
הזולגת מלחייה הרכה,
כמו גלי כעס שממלאים את הבטן,
מתאספים ומתרעמים,
יום ועוד יום
שנה ועוד שנה
והיא שותקת, לא אומרת מילה.
יום אחריי יום
שנה אחריי שנה,
במקום לישון היא בוכה
יום ועוד יום,
שנה אחריי שנה
נסגרת היא בעולמה שלה
מחכה.
מחכה לבלתי אפשרי,
מחכה לבלתי קיים,
מחכה למה שלא יבוא לעולם.
מחכה לאושר שיאסוף אותה,
שיירפא את הכעס,
שיאסוף את הדמעות,
שייפתח את הדלת של עולמה הסגור,
ויראה לה שהוא קיים,
האושר שיאסוף את שבריי ליבה,

האושר שלא יבוא לעולם.