פגישתנו הייתה מקרית, אני הגעתי לתחנת רכבת והתיישבתי על אחד
הספסלים, לאחר 10 דקות גם אתה הגעת לתחנה אך חלפת על פני מבלי
לעצור. אחרי שניה או שתיים הסתובבת ו"נמשכת" לשבת בספסל שלי.
התחלנו לדברומיד הרגשתי את החיבור הנפלא הזה בינינו, לא היה
פחד או מבוכה של התחלה, אלא הכל זרם בטבעיות.
סיפרת לי שאתה לומד קולנע וזה מיגנט אותי.
סיפרתי לך שאני רקדנית והיית מופתע לטובה.
חיכינו יחד לרכבת רק שבנתיים אימי החליטה שהיא באה לאסוף אותי.
לא רציתי לסיים איתך את השיחה, לא רצית שתלך, רציתי לבוא איתך,
לאן שאתה הולך, לא משנה לאיפה, רציתי להקפיא את החצי שעה הזאת
לנצח.
אין מה להגיד, הקסמת אותי בחיוך הביישן שלך ועם זאת בדיבור
המלא ביטחון שיצא מפיך. הרכבת הגיעה, אתה עלית מהר כדי לא
לפספס, הסתכלת עלי במבט מרוצה וכשהרכבת התחילה ליסוע נופפת
לשלום, כאילו זו הפעם האחרונה שניפגש.
מאותו רגע אני לא מפסיקה לחשוב עליך ועל חיי לצידך.
מציקה לי המחשבה שלא נוכל להיות ביחד למרות רצון שני הצדדים.
התקשרתי ל144 והשגתי את הפלאפון שלך, אתה ענית די מופתע, אך
מיד הבנתי שזו שמחה בקולך ולא עצב. החלטתי לחפש אותך כי הרגשתי
שלא סיימנו מה שהתחלנו שם ברכבת.
ניסתי ליזום פגישה אחרי שהבנתי שלמחרת אתה אמור להיות במרכז,
ואתה מיד השתתקת. אמרת לי שכנראה לא הבנתי נכון אבל "אני לא
פנוי ריגשית" (מה זה קשור אלי ), הבום שקיבלתי היה כבד מנשוא.

ושוב החיים מאכזבים אותי ומפגישים אותי עם מכשולים חסרי
פיתרון.
מותק, איך אסביר לך שכל פעם שאני חושבת עליך יש לי פיק ברכיים
והלב יורד לי לזרת הקטנה של הרגל כמו ברכבת הרים מפחידה.
אולי ביום מן הימים נתאחד שוב כמו אז ברכבת גם במקריות,
כי גורל אי אפשר לשנות.




בתקווה שיום אחד תתפנה למישהי שכ"כ רוצה להיות שלך.