היה זה כשהחורף הלך ודעך והאביב התדפק על דלתות בתינו , חג
הפסח התקרב ואיתו התכונות וההכנות לחג . גרנו אז בבנין גדול
שצורתו אחידה כמו בתי זבובים שלעיתים אפילו אחרי זמן רב
התבלבלתי בכניסות . על הדשא שיחקו הילדים בכדור וצעקותיהם גול!
פנדל לא הפריעו לי והמשכתי לעסוק בעבודה השנואה עלי ניקוי
חלונות . גרתי בקומה השניה ומעלי שכנה שניערה את השטיח הגדול
עם מחבט מבמבוק . כל האבק התעופף עלי אבל זה כבר היה רגיל
אצלנו , שכנה מתחתי שפכה טונות של מיים שיכלו להשקות פרדס שלם
, כל אחת היתה עסוקה בעבודתה , כאשר  בעומדי על אדן החלון
שכנתי ממול רינה הזמינה אותי בשעה 10 בבוקר לאכול חריימי שזה
דג הנילוס במיץ עגבניות עם תבלינים פקנטיים ולחם שאפתה לבד.

עד השעה 10 בבוקר היא הספיקה לקלות קפה במתקן מיוחד שהסתובב על
גחלים ע"י ידית שמסובבים אותה ולטחון את הקפה במו ידיה . הרצפה
הבהיקה בנקיונה שאפשר היה לאכול ממנה , הכביסה היתה כבר מקופלת
והגופיות והתחתונים של בעלה מסודרים בארון כמו גדוד חיילים
במסדר.  נאלצתי לעזוב את עבודתי הסזיפית להתיישב לשולחנה
ולאכול בשעת בוקר זה את החריימי החריף לנגוס מהלחם החם דבר שלא
הייתי רגילה לו. בעוד אנו יושבות ומפטפטות על הה ועל דה נכנסה
השכנה מהקומה העליונה ידיה על  פניה  בקושי הצלחנו להבין אותה
היא ניסתה להסביר לנו את אשר אירע , בבוקר היא זרקה גרוטאות
שאין לה צורך בהן וביניהם את המעילים הישנים של בעלה , בתוך
אחד הכיסים שבמעיל מרופט היתה חבילת דולרים , ירוקים ! היא
צעקה אתן מבינות ירוקים! בעוד היא בוכה ומתנדנדת מצד לצד
ניסינו לטכס עצה , צלצלנו לעיריה למחלקת התברואה ושם נאמר לנו
שאת הפח הגדול לקחו כבר למזבלה הראשית שנמצאת "בחיריה" החלטנו
לנסוע לשם אולי בכל זאת פועלי הנקיון לא לקחו את המעילים.

דינה , האשה הבוכיה ואני לקחנו מונית לחיריה הנהג היה מופתע
מבקשתנו זו אבל עשה כמצוותנו. הגענו למקום , הר גדול של אשפה
בצבע אפור -שחור התיימר , הריח  היה נורא , לא ידענו היכן
להתחיל ניסינו אבל לא הצלחנו למצוא את המעילים, בתוך ערימת
האשפה היו פריטים שונים ומשונים אבלאת המעילים לא מצאנו. שכנתי
דירה מצאה כד עתיק עם ריקועים ואני מצאתי תיבת תכשיטים שבתוכה
צמיד, שרשרת ומדליון נפתח שאפשר להכניס שם תמונה רציתי להחזיר
את המציאה למשטרה אך שכנותי לא נתנו לי, הן טענו שזה רשות
הרבים אפילו ציטטו לי פסוק מהגמרא שמותר לי לשמו אצלי את
התיבה.

חזרנו הביתה מיואשות על שלא מצאנו את הכסף, ובלילה שמענו את
צעקות הבעל מטומטמת, מפגרת , תמיד ידעתי שהנקיונות שלך יביאו
פעם לאסון.