נכנסתי לחדר האפור. מיטה, ארונית, וחלון, אפורים. לא משהו
אופנתי במיוחד, אפילו לא אופנתי בכלל. יש אנשים שאוהבים את
הסגנון הזה, אני אישית איש של צבעים. אבל באותו יום הייתי חייב
לשבת שם, רק כמה דקות כדי לשבור את החוקים, בלי שאף אחד ידע.
אני מתיישב על המיטה, לא קשה מדי לא רכה, שמיכה חלקה וכרית,
הכול נקי ונדמה שאף אחד לא ישן פה אף פעם. הארונית שהיא בעצם
מן שידה משופרת קצת מוזרה, המגירות קטנות וצרות כל מגירה יכולה
להכיל מקסימום שלושה גרביים. אולי זה מגירה לכל יום או משהו
כזה. החלון משקיף על גן ירוק, דשא ועצים. היום אין אף אחד
בחוץ, כולם לקחו חופש. כנראה מישהו סיפר להם שהיום אני נכנס
לחדר האפור. זה לא כזה ביל דיל , לא קרה שום דבר מיוחד, למה
כולם לוקחים את זה קשה, כולם מנחמים, מנסים לדבר איתי על זה,
הם שואלים אותי למה? מאיפה אני יודע. מה שצריך לקרות קורה. כל
כך הרבה זמן שהייתי במקום אחד ולא היה אכפת לי בכלל מה קורה
בעולם, והיום אני מחליט להיכנס לחדר האפור. אני יודע שאסור
ושזה נקרא להיכנע, אבל בכל זאת, אסור לי להישאר איפה שאני, אני
חייב להתקדם.
אני נמצא פה כבר שעה. חוקר ובודק כל פינה בחדר, אני יודע זאת
רק תחנת מעבר ושאני לא נשאר פה להרבה זמן. כולם צריכים לעבור
פה, יש כאלה שעוברים פה כמה פעמים בחיים, בלי שאף אחד ידע,
עושים את זה לבד, עם עצמך. מישהו פעם אמר לי שצריך להיכנס
להבין ולצאת מייד. למה מייד? כי אפשר להתמכר, לקום כל בוקר
לסדר את המיטה, להגיע למצב שנדמה כאילו לא ישנת בה בכלל, לעבור
עם מטאטא להסתכל מידי פעם בחלון, להחליף גרביים, להתמתח,
לחייך, כי לא עצוב לך פה, את זה אתה בחרת. וככה כל יום,
להעביר, בחדר האפור. נשמע נפלא, אבל לא בשבילי. אני פה רק לכמה
שעות , יכול להיות פחות. באתי להבין וללכת.
אחרי בהייה ממושכת בגן הירוק אני מבין שפה אני לא אמצא את מה
שאני מחפש. אז אני עובר לשידה. גרביים, תחתונים, לא משהו מיוחד
במיוחד, אבל אני ממשיך לחפש, מחליט לדלג על כמה מגירות ועובר
לאחרונה. כמה מפתיע, מכתב.
חותמת שעווה, הטבעה של סמל מלכותי עם עיטורים...