" היי מותק" אני צוהלת לקראתו. והוא, הרי מרגיש אותי עוד מלפני
שאני נכנסת הביתה, קופץ עליי בחיבוקים ונשיקות שבעצם אומרים "
איזה כיף שחזרת! כל כך התגעגעתי אלייך!".
"אל תשאל איזה יום מבאס היה לי בעבודה," אני משתפת אותו תוך
כדי שאני הולכת לכיוון המקלחת ומשילה מעליי את הבגדים ואת יום
העבודה. והוא הולך איתי. מהסלון לחדר שינה,  מחדר השינה
למקלחת, מחייך אליי בעיניים טובות ומקשיב. כמה שהוא יודע
להקשיב. הוא יכול לשבת לידי, להניח את ראשו על ברכי כדי שאלטף
אותו, ולהקשיב לי במשך שעות מספרת לו על מה שהיה לי בעבודה,
הוא מרגיש כשמשהו רע עובר עליי, ומיד נצמד כדי להעביר לי חום
ואהבה. כשאני בוכה הוא מתיישב הכי קרוב ומסתכל לי בעיניים, עם
מבט שאומר "אל תבכי, יהיה בסדר, אני תמיד איתך.". ואני אוהבת
אותו על זה.  כי הוא באמת תמיד איתי. תמיד אוהב. אף פעם לא
מצוברח כלפיי, תמיד שמח מכל הלב על כל דקה פנויה של זמן איכות
שלנו ביחד. כשלא הייתי בבית סוף שבוע אחד, אמא שלי סיפרה לי
שהוא היה אצלם, אבל מה זה מבואס! בקושי אכל, הסתובב עם פנים
עצובות ורק חיכה לי שאחזור כבר. אנחנו מבינים אחד את השניה גם
בלי לדבר. הקשר בינינו באמת מיוחד. אני לא יודעת על הקשרים
הקודמים שלו, אבל נראה לי שאיתי הוא באמת מאושר. גם את המשפחה
שלו אני לא מכירה. חבל, בטח יש לו אחים מקסימים.... זה שהייתי
איתו לפניו היה ממש שונה מששי. ששי הוא גבר אמיתי. עם ביצים,
עצבים, רצונות ומלא חוש הומור. הקודם, היה יותר אירופאי בחינוך
שלו. הוא היה גדול מששי בממדים, אבל רך יותר, כמעט נשי. הוא
היה יפה כזה, יפה מידי והוא ידע את זה והתהלך לו ברחובות במין
חשיבות עצמית כזו. ששי הוא קצת ערס... יש לו אופי ויופי
מיוחדים. הקודם, זה, תנו לו רק לרבוץ על הספה מול הטלויזיה כל
היום, לאכול אוכל טוב, ולנוח, ששי- בדיוק ההפך! אוכל הכל, מה
שיש בלי להתפנק, ורק תן לו לטייל או ללכת לים, להסתובב סתם
באוטו.... לפעמים, כשאני רואה מישהו ברחוב שדומה לקודם אני
נעצרת רגע, למרות שאני יודעת שזה לא יכול להיות הוא כי ההוא
כבר מת, אני תמיד ניגשת לראות מקרוב. הוא עדיין מצליח לגרום לי
להחסיר פעימה. שרק ששי לא ידע את זה. הוא נורא קנאי! אין כמו
ששי. הוא הכי מצחיק אותי בעולם! "נו בוא כבר" אני צועקת לו
כשאנחנו ממהרים בבוקר, והוא, כמו ילד קטן, עושה לי דווקא ונכנס
מתחת לשמיכה! "איזה נודניק אתה! אתה בא או שאני הולכת לבד?"
בטח שהוא בא! הוא רק רואה אותי הולכת לכיוון הדלת והנה הוא
לידי. הוא יודע שאני אוהבת שקט בערב, אז הוא נורא משתדל. הוא
לפעמים יושב, מביט מהחלון וחושב. " על מה אתה חושב יפה שלי?"
אני שואלת אותו ומנשקת אותו במצח, הוא לא עונה, רק מביט בי
באהבה. אפילו שהוא לא מלך היופי, ולפעמים נראה כאילו לא הסתרק
שנה, אני מתה עליו. זה חלק מהחן שלו. פרוע כזה. סבתא שלי היה
אומרת "ביטניק".
"בוא  ששי שלי, אני כבר עייפה, בוא למיטה. נלך לישון." והוא
בא. שוכב לידי. נרדם. אני מרגישה את החום שלו מבעד לשמיכה שלי.
אני אוהבת אותו הכי בעולם. ששי שלי. כלב טוב שלי. הוא הכי
מספיק לי בעולם!