בית ראשון:
במקום שאת, צריכה להיות
יש עכשיו רק אוסף, של כריות
שמחכות רק לך, שתבואי לישון
אבל ממך, ממך נשאר רק זיכרון
פותח דלת, מחכה לקולה
אבל בפנים רק שקט, שזועק מכל פינה
חולפת צמרמורת, שגורמת לי לרעוד
כי צלילים כמו שלך, לא נשמע עוד
פזמון:
וכשאני מנגן את כבר לא בוכה, לא בוכה
וכשאני בוכה את כבר לא עצובה, עצובה
שולחת יד מנחמת, ואז, ממשיכה בדרכה
כשאני קורא לך, את כבר לא מגיעה
את כבר לא מגיעה
בית שני:
וכשהכל חשוך, מרגיש אותך סביבי
מדליק את האור, אבל אין כלום מלבדי
חוזר למיטה, והיא כל כך ריקה
כי את המקום שלך, אף אחת לא תפסה
פזמון חוזר
ואולי עוד טיול קטן איתי
ואולי עוד ליטוף קטן בשבילי
ואולי עוד רגע פשוט, שתהיהי לידי
ואולי יום אחד, זה שוב יהיה מציאותי
זה שוב יהיה אמיתי
ואולי יום אחד, את תהיהי שוב שלי... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.