אף פעם לא הרגשתי ככה, האכזבה הזאת הכאב הלא מובן הזה בלב,
אולי זה בגלל שכל כך ציפיתי, והכל היה כל כך ברור מבחינתי,
הייתי בטוחה שאתה שלי וזהו.

לא חשבתי לרגע שמשהו יכול להשתבש אבל כל כך טעיתי, הייתי ממש
תמימה.

אני לא ממש מאשימה את עצמי לא ציפיתי שהיא, דווקא היא מכולן
תיקח לי אותך.

הייתי כל כך מטומטמת, והאמנתי להכול, כל מילה שלה "אין בינינו
כלום", היא אמרה ובליבה בטח התפוצצה מצחוק.

כשזה קרה אני הרגשתי, ורק יותר מאוחר התברר לי שצדקתי. ומתי
התברר לי? ביום ההוא ששנינו ישבנו ואתה נשבעת לי שאתה אוהב
אותי, השבועה הזאת הייתה משמעותית בשבילי.
לא האמנתי למשמע אוזני, בלב שמחתי, התרגשתי כל כך, אתה לא מבין
אפילו מה עבר עלי.
לא היה אכפת לי מה יגידו אחרים, חזרתי אליך למרות שפגעת בי, לא
היה אכפת לי מכלום.

כולן אמרו לי לשכוח ולא להאמין, אבל לא הצלחתי..
נכון, הייתי אדישה אבל הייתי חייבת.

עבר שבוע מאז מה שאמרת לי.
לא דיברנו ונראה היה ששכחת את מה שאמרת, הלב שלי התפוצץ
לרסיסים.
לא התאפקתי ושלחתי לך הודעה לבדוק מה קרה, והאם התחרטת, אמרת
שהתכוונת להכל אבל בסופו של דבר הכל נגמר כלא היה.

לא נשארו מילים בפי, הייתי המומה, פגועה, מבוישת ושבורה.

החלטתי שלא משנה מה יהיה אני לא יפול, ובטח שלא בגללך,
היה לי קשה, אבל התרגלתי למחשבה שלא תהיה שלי לעולם,
אני כותבת את זה כדי להוציא אותך ממני,  
הצלחתי להתגבר עליך, אין לי ספק שתמיד יהיה לי צביטה בלב
כשהראה אותך, אך כעת אני מחוזקת יותר.
תמיד אני אזכור אותך, לימדת אותי הרבה על החיים ובעיקר עלי.