השמיים נפלו, הקרקע רעדה.
מי ידע לנחש, מי שמע, מי ידע?
הירח עולה על עוד ערב מוכר,
שוב ספטמבר מגיע, אני שוב נזכר

בצחוקך החצוף, בשיערך הזהוב,
בחיוך המלאך שכה קל לאהוב.
בעינייך, ילדה, שמילאו עולמי.
מי שמע, מי ידע שכך תיעלמי?

מלאכים בלבן אז בבית החולים.
"תנחומיי", הם אמרו ו"תהיו חזקים".
ואמך על כתפי בכתה אז בלאט:
"התחננתי ממנה לנסוע לאט".

ובבית העלמין, עת הורד הארון,
יצאת, ילדתי, למסע אחרון.
ואני כאן למעלה, עשוק ושדוד,
עטוף כל כולי תכריכים של בדידות.

על ידי הקרה, הריקה מידך,
נושרת דמעה יחידה בשבילך.
ובטרם אניח ראשי על הכר,
כל שנה בספטמבר אני בך נזכר.

והחבל ארוך, כרוך סביב צוואר,
בועט בכיסא שנופל ונשבר.
המחנק בגרוני כה צורב וגואה.
אל חשש, ילדתי, עוד מעט נתראה...