האויר הקר שבחדרה עמד. היא הביטה בשעון הקיר שלה, והמחוגים-
נדמה היה שלא זזו. היא שמעה את ההדים שבוקעים מליבה, את הגלים
המתנפצים על חוף נשמתה. כנראה זו הייתה הריקנות.
החדר היה שטוף אור, אך לה נדמה היה שהוא אפלולי וקר.
מנורה, מיטה, שרפרף, שולחן קטן ושעון קיר. זו הייתה כל תכולת
החדר.
וחלון. חלון ממנו נשקף נוף מרהיב של הים הכחול, גליו נשברו על
המזח. הים הזה, הים האפור שלה, הים שבכה איתה בכל שניה של
חייה. כל שברון לב, כל השפלה, בכל דמעה שבכתה, שהתגלגלה מלחייה
ונחה על חולות שפתיה- הים היה שם איתה, ממרר בבכי. בשבילה.
אך עם כל האהבה הגדולה והתלות, באו גם הייסורים והמכאובים,
והשנאה. שנאה אל הים הזה, שלקח ממנה את אהובה.
שלקח את סירת המפרש הקטנה, ואת כל אוצרותיה - האיש הזה שלה,
שהבטיח, אך לא שב.
שטעה בין הגלים הגבוהים, שאבד בתוכם, שאבד בתוך מאורות ליבה
הקודר. הוא אהב אותה. והיא אהבה אותו, אהבה אותו יותר משאי פעם
נתנה לו לראות. ועכשיו, עם הגלים השבים בחזרה אל המעמקים, הלך
גם הוא. אך הוא, לא כמו הגלים, הלך לנצח.