בדיוק "ברחתי" משיחה עם שני חברים טובים. לכל אחד מהם היתה
בעיה שונה. הוא- רוצה להיות "מקובל" יותר בקרב החברים שלו,
שיתייחסו אליו ברצינות. והיא- רוצה שהחברים שלה יהיו לצידה
יותר כשהיא תזדקק להם.
יש לי פרצוף של פסיכולוגית?
פסיכולוגית צריכה לסבול כל כך הרבה?
אני לוקחת את מה שהם אומרים, ו"מלבישה" את זה עליי ואני לא
אוהבת בכלל את מה שאני רואה!
להיות מקובלת זה באמת כל כך גרוע בעוד אחרים לא?
זה באמת כ"כ גרוע שיש את המקובלים, הפחות מקובלים, ואת אלו שלא
מתקרבים לכך? (אני מניחה שכן, אבל...) האם אני אשמה בכך שיש את
המעמדות הללו? הרי גם אני עצמי, בתור "מקובלת" (כמו שהם
אומרים) "עבדתי" קשה בשביל להשיג את זה. הייתי שם, במקום שהיו
צריכים אותי בכל רגע נתון, ועשיתי מה שנתבקשתי לעשות (כל עוד
זה היה בגדר ההיגיון). רכשתי אמון, כבוד, אהבה ואיכפתיות של
אנשים אט-אט. אבל מסתבר, שככל שאת מכירה יותר אנשים, כך את
מרגישה יותר לבד.
זה מזכיר לי את המקרה עם ארון הבגדים שלי, יש לי כל כך הרבה
בגדים ללבוש, ותמיד אני עומדת חצי שעה מול הארון ובסופו של דבר
טוענת כי אין לי מה ללבוש! איך זה יכול להיות אם יש לי מבחר כל
כך רב?!
או שבעצם...פה טמונה הבעיה? מבחר "רב מידי"?
זה באמת נקשה להיות "מקובלת", ואני לא: "סופר וומן שיכולה
להשיג כל מה שהיא רוצה בכל רגע נתון, ושכולם מכירים אותה,
ובגלל זה המצב שלה מצויין". או:"יכולים להיות לך הרבה חברים
טובים, וגם ככה יש לך הרבה חברים- אז מה זה משנה?" מה זה צריך
להביע?! נראה לכם שקל כ"כ להקשיב לאחרים כל הזמן, לטפל,
להצחיק, לבכות ביחד, לתת עצות...גם אני, בתור בן אדם כמובן,
זקוקה לטיפול כלשהו! לליטוף קטן מידי פעם, למילת עידוד שנזרקת
בדיוק ברגע שצריך אותה, לכתף שאוכל לבכות עליה. אבל לא! "לי
אסור לבכות!" ולמה? כי אני מקובלת!
מה ההיגיון בזה?
מה משתמע מזה?
מישהו מקובל הוא לא בן אדם מן המניין?


ואז זה דפק לי בפרצוף...
"אז זהו, שלא".