ברחתי מהזיכרון,  אל תוך יער עבות של כאב.
ומשם,  נשקף מולי נוף בתולי שלא נגעה בוא יד אכזרית.
נוף מבראשית העולם,

  עד לרגע הזה.

והיא, אמרה לי,  שבשבילה זה "הר ברזיל".
מחייכת אליי,
בתמימות ילדותית.
ילדת טבע שנשפכת לתוך ערפל קסום.

אנשים,
ספק מלאכים מרצדים סביבנו
לבנים,  לבנים.

נחה בתוך מערה,
צועדת לפעמים במקום.
לא ברורה.

קול שופר מהדד במרחב.


יום הדין,
מקבל איכויות אחרות מאי שם,
בצפת העתיקה.

ראיתי שקיעה,
נטשתי את הרוח,
וחזרתי עמוק לתוך האדמה.