בגיל ארבעים קלט אריאל שחצי מחייו עבר והוא ממשיך להסתובב
בעולם כפוטנציאל לא ממומש. מאז ומתמיד ידע שהוא נועד לגדולה.
אמנם, לאחר שצחקו עליו הילדים הגדולים בגן, כשהתחתן כמלך, עם
אביבה המלכה, בטקס רב פאר, הוא הסתיר את סממני המלוכה, אבל
בלבו ידע. הוא הבין שכל עוד הוריו חיים הוא לא יכול להיות ממש
גדול. הוא ידע שבני האדם מתים כאשר משימתם בעולם הושלמה והם
יכולים להרפות.   נתפס במוחו רעיון, שהסיבה שהוריו הקשישים לא
מרשים לעצמם למות, או ליתר דיוק, אמו לא מרשה לעצמה למות ועקב
כך מכריחה את אביו להישאר על פני האדמה, היא הוא, אריאל עצמו.
הוא הדבר שהם צריכים להשלים.
אריאל עשה סדנה לגילוי עצמי. הוא לא ממש הבין את הכול אבל קלט
שהוא צריך לקבל אותם והם צריכים לקבל אותו ואז תהיה השלמה
וסוג של אושר גדול והם יוכלו סוף סוף להירגע ולהרפות.
התקשר לאחיו הבכור:
"יותם, טיול שורשים, עם ההורים."
"למה זה טוב?"
"זה נכון לעשות."
"שאלת אותם בכלל אם הם רוצים?"
"אני לא שואל. אני אומר להם."
"ואם הם לא ירצו?"
"אין דבר כזה."
בינו לבין עצמו כינה את אחיו הגדול 'המפונק', ושטם אותו על
שהיה הבן האהוב על אמו.
התקשר לאחותו:
"זיוה, טיול שורשים לשלכטיז."
"אני לא באה."
"ב14- ביולי המראה בשעה חמש בבוקר. תבדקי את הפספורט."
"אני לא באה!"
הכינוי שנתן לזיוה בינו לבין עצמו היה 'זיוה תעזיבה'. בגלל
ההוויה שלה, ששידרה 'עזבו אותי, ותנו לי להיות בדיכאון שלי'.
הוא התעקש לשבת ליד אמו. לא סמך על אביו. גם כשהלכה לשירותים
רץ אחריה ולולא טרקה את הדלת בפניו היה בוודאי נכנס פנימה.
בלילה הראשון במלון לא הצליח להירדם וירד לחדרם של הוריו. הוא
העיר את אמו ושאל אותה אם הכול בסדר ואז התעקש להשאיר אותה
ערה עוד שעה בכדי לשוחח איתו על ילדותו וביקש שתשיר לו את
השיר "לילה לילה" שהייתה שרה לו כשהייתה מרדימה אותו.
למחרת שכרו רכב. יותם נהג, ואריאל ישב ליד אמו. אביו היה כל
כך כעוס שלא הוציא מילה מפיו. זיוה שקעה בנוף ואילו יותם ניסה
לתפוס את עיניה של אמו, ברגעים המעטים שאריאל עיין במפה,
ולשדר לה שהוא יודע, שהוא איתה.
באותו לילה נדרש אריאל לפעולה בלשית כדי לגלות את החדר של
הוריו לאחר ששינו את המיקום בשעה מאוחרת. לאחר חצות דפק
בדלתם, נואש, וביקש לשתות מיץ אשכוליות. הם ניאותו, טרוטי
עיניים, מתנצלים על שינוי החדר עקב תקלה בצנרת. הוא גער בהם
על חוסר האוויר בחדר, פתח את כל החלונות, נשכב על המיטה ונשא
הרצאה על חשיבות האוויר הצח ועל כמה שהוא שונא אבל ממש שונא
אנשים שסוגרים חלונות בלילה.
"אתה יכול להישאר לישון איתנו", אמרה אמו חלושות, למגינת לבו
של אביו. אריאל נשכב במרכז המיטה ועטף את ראשו בסדין בתנוחה
האהובה עליו. לפני שנרדם חלף בו גל אושר שאישר לו שהמשימה
הולכת ונשלמת.
בבוקר, השכם, גרר את הוריו לטיול והרצה להם עד כמה הוא לא
יכול לסבול אנשים שקמים ישר מהמיטה לארוחת בוקר ולא מאמנים
קודם את הגוף שלהם. הטיול היה ביער, על גדות נחל שזרם לאיטו.
אביו ניסה לדחוף אותו למים וכתוצאה נפל האב והשתטח. אריאל משך
והרים את אביו בזעם תוך שהוא מסנן מבין שיניו, "מה זה? אתה
ילד קטן? אתה לא יכול קצת לשלוט באיברים שלך?".
במהלך ארוחת הבוקר הודיעה האם שהיום הם נשארים לנוח בחדר
ושהצעירים יצאו לבלות לבד. יותם תהה, שהרי באותו היום תכננו
ללכת לראות את הבית שבו גרה אמו בילדותה וביום הקודם הייתה
נלהבת מאוד לרעיון.
"אני לא מרגישה כל כך טוב וגם אבא לא. לכו אתם", אמרה האם.
והאב הוסיף בשמחה "אני איתה!"
כשאריאל הגיע תוך שהוא מצהיר כמה שהוא לא יכול לסבול אנשים
שמסיימים לאכול לפני שאחרים מגיעים, הודיעו לו על השינוי
בתכנית. הוא קרא ליותם הצידה.
"אתם לא יכולים לעשות את זה. היום זה היום הגורלי. הם חייבים
לבוא. זה רק פחד שעוצר אותם."
"עזוב אותם קצת. תן להם לנוח."
"אתה לא מבין. זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן. לתת להם לנוח,
ובגדול. רק שאתה ואבא כאלה מטומטמים וחייבים לטרפד לי את
התכניות."
"אתה יכול רגע לחשוב על מישהו חוץ מעל עצמך?"
"אתה לא מבין, דפוק."
"זה לא נראה ככה", אמרה זיוה שהצטרפה לשיחתם.
"אני נשאר איתם כאן. אתם יכולים מצידי ללכת."
בזמן שזיוה ויותם יצאו לטיול אופניים לאורך הנחל ישב אריאל על
ספה בלובי, מול דלת החדר של הוריו וקרא ספר. הוא לא הבחין
כשטיפסו הקשישים על המעקה וירדו באמצעות סולם, שביקש אביו
קודם לכן מהגנן להשעין על המרפסת, ועלו על מונית.
אריאל תפס אותם בשדה התעופה חצי שעה לפני שעלו למטוס. הוא קפץ
והפיל את אביו והתחיל חובט בו, צועק במלוא גרונו "בן זונה,
ככה? לא יכולת לעמוד מולי כמו גבר!" האם המבוהלת ניסתה להפריד
בין הנצים ונפלה ביניהם בצעקה מבועתת, "הרגל שלי הרגל שלי".
שוטר שנקרא למקום הוריד מכת אלה מדויקת על ראשו של אריאל.
הזיכרון הראשון שעלה במוחו של אריאל כשהתעורר שלושה ימים
מאוחר יותר בבית חולים גהה, היה של היותו מכורבל בין ירכיה של
אמו כשהוא צונח לתוך חלל אפל וקטיפתי שמקבל אותו בחמלה.
כשבישרו לו שהוריו נפטרו באותו השבוע יום אחר יום קיווה שגם
הם הרגישו מאושרים ומפויסים כמוהו.
הוא ידע שכעת הוא סולח לאמו וידע לזהות את הרגש שחש כאהבה.
הוא תהה אם התחושה שיש לו לגבי אביו יכולה להיחשב כקבלה.
הוא עצם עיניו וחיכה לגל האושר שיציף אותו.
נכתב במסגרת תחרות בפורום בסימן כתיבה
http://blabla4u.com/sites/blabla4u/Forums.asp?LangCode=Heb&forumID=3342