הנסיעה עם פרופסור שחורי
רונית העריצה את פרופסור שחורי מאז שהיה מרצה שלה,
באוניברסיטה. השעורים שלו הפכו את חווית הלימודים מעבודה
זיסיפית ומאבק מתמיד בעצימת העיניים, לחוויה של קסם והתלהבות.
הייתה נכנסת לויכוחים להוטים עם חבריה ללימודים, שהטילו ספק
ברעיונותיו החדשניים. למדה בכל קורס שהרצה בו הפרופסור ואף
עשתה אצלו עבודת סמינריון, אותה החזיר לה פעם אחר פעם, עד שהיה
שבע רצון מהתוצאה.  במהלך העבודה המשותפת על הסמינריון התאהבה
בפרופסור. הייתה מדמיינת כיצד תעביר את ידה בשיערו השחור,
השופע וכיצד תנשק את עיניו הירוקות זהובות, שפניו  - השזופות
תמיד -  הבליטו אותן,  כמו גם את שיניו הלבנות, שנצצו מבין
שפתיו הדקות והמעוצבות. לא העזה לבצע דבר מכל זה.
מהשנה הראשונה שהתחילה ללמד בבית הספר התיכון הקפידה שהרעיונות
של הפרופסור ישולבו במערכי השיעור שלה. לא היה תלמיד מתלמידיה
שלא הכיר את התיאוריות שלו וידע לשננן. בכל פעם שהייתה מזכירה
את שמו, היו עיניה מתנוצצות וכל עייפות הייתה ממנה והלאה.
במהלך עשרים השנים שעברו מאז שסיימה את לימודיה באוניברסיטה,
הפכו רעיונותיו של פרופסור שחורי ידועים ומקובלים בכל העולם
והוא היה מוזמן לכנסים בינלאומיים רבים ואף מועמד לפרס נובל.
יחד עם זאת, המשיך לעבוד במחקר ולשמור על אורח חיים צנוע.

במסגרת שדרוג שעברה במשרד החינוך, הפכה למנחה ארצית למדעים.
היא הגשימה חלום  ויצרה סדרת הרצאות משותפת שלה יחד עם
הפרופסור הנערץ. התרגשה לקראת הזמן שיבלו ביחד, בו תוכל לשמוע
עוד מרעיונותיו המרתקים. ידידים הזהירו אותה, שהוא אינו אדם
קל, אבל היא ענתה,  "איזה גאון הוא אדם קל? אני מוכנה לסבול"!
הרצאתם המשותפת הראשונה, נקבעה במרכז מורים בבאר שבע. מאחר
ובכוונתו הייתה להמשיך דרומה בענייני המחקר שלו, סוכם שהם
ייסעו יחד במכוניתו והיא תחזור ברכבת.

התלבטה רבות לגבי מה שתלבש. בסוף בחרה מכנסים שחורים, מבד רך
ומתנפנף וחולצת קטיפה אדומה. על צווארה שמה צעיף משי לבן. בזקה
על צווארה ושורש כפות ידיה מעט שמן מושק.  הפרופסור אסף אותה,
בשעה היעודה, במכונית סובארו ישנה, ללא מיזוג אוויר. חשבה
לעצמה,  אם הפרופסור הזקן נוסע ככה,  מי אני שאתלונן.  
אמרה לו, "יש  ירידה חדשה לאיילון דרום. כדאי שתיקח כאן
ימינה".
"אני מכיר את הכביש הזה. אין כאן מחלף ואין ירידה".
"זה מחלף חדש, סיימו אותו רק השנה".
"אין שום הגיון במחלף חדש כאן, הרי יש מחלף לאיילון דרום  בגשר
ההלכה ויש גם בארלוזורוב. זו שטות. את טועה".
במחלף וולפסון ירד בטעות מנתיבי איילון לכיוון יפו. מיד גילה
את טעותו, עצר ונסע לאחור, לקול צפירת הנהגים הכעוסים.  ישבה
אחוזת אימה, מצטערת על ילדיה שטרם נולדו.
כשהתקרבו לאשדוד אמרה, "כדאי לך לקחת נתיב ימני כדי לרדת
לכיוון כביש ארבעים".
ענה, " אני לא אוהב שמייעצים לי, לא בנהיגה ולא בחיים".
שאלה, "מה אתה חוקר כרגע? על מה אתה עובד?"
המאמר הבא שהתכוון לכתוב היה על ריחות בטבע בכלל ושל אנשים
בפרט. למה אנשים מסוימים הם בעלי ריח חזק במיוחד. טען שיש
כוונה מאחורי הריחות.
שאלה, "מה לגבי שמן המושק? אומרים שהוא בעל כוח פיתוי, תריח".
שמה את ידה מתחת לאפו.
"תלוי למי, אולי למושק, או לבעל שלך".
"אין לי בעל. התגרשתי".
"קורה".
שאלה, " האם ניתן לדעתך ניתן לדעת אופי של אדם, אם הוא רע או
טוב, ממראה הפנים שלו?"  
ענה, "תביטי, מה זה רע וטוב? בטבע יש חזק וחלש, יש דומיננטי
ונחות, נחוש או מהוסס. התכונות האלה מדידות, לפי הבעות, לפי
תנוחת ראש, הסנטר, המבט בעיניים, תנוחת הגבות. האם את יודעת
שחיה מובסת בדרך כלל מאבדת את הליבידו שלה? גם בני האדם".
"גם נקבות?"
"בודאי, גם נקבות".
לאחרונה אבדה כל חשק מיני. תהתה - היכן בחייה היא מובסת.
בתפקידה החדש היא הצליחה יותר מאשר בכל עבודה שעשתה בעבר. שמה
ממש הלך לפניה. מזה כשנה שמין הפסיק לעניין אותה. רתק אותה
הרבה יותר ליצור בתחום החדש שאליו נכנסה, מאשר ההתעסקות
בהתחככות גופנית הדדית עם עוד אדם.
חשבה שזה בודאי קשור להתקרבותה לגיל הבלות והוקל לה שהנושא
המטריד הזה ירד מסדר היום שלה.  
אמרה, "אני משערת שאדם שעובר את גיל הפריון, הליבידו שלו
נחלש".
הפרופסור צחק בביטול, "מאיפה הרעיון המופרך הזה? אולי הוא מאבד
חלק מהכושר שלו אבל בטח שלא את החשק. הרי החשק באנשים לא קשור
בכלל לרבייה, זה כמו אצל דרבנים, קשור לחיזוק קשר בין בני זוג,
להעברת מידע בזמן אמת.  האם את חושבת שאנשים יכולים להתנשק
נשיקה צרפתית למשך זמן רב בלי שהם נמשכים זה לזה?"
"מה לגבי שחקני קולנוע?"
"תראי מה שקורה להם בחיים הזוגיים. זה לא עובד"
"מה לגבי סטוצים? "
"זו לא רק המצאה של אנשים. גם חיות שנחשבות מונוגמיות ונאמנות
נוהגות לקפוץ ולהזדווג מידי פעם עם מטען גינטי שונה משל בן
זוגן הקבוע".
אמרה בנומך קול, "במחלף הבא אנחנו צריכים למעשה לרדת אבל אני
מציעה.."
לא הספיקה לגמור את המשפט כשהפרופסור סטה בחדות ממסלולו, מאלץ
מכוניות בנתיב הימני לבצע עצירה חדה וגורם לתאונת שרשרת. בלי
להתייחס לכל זה שעט במכוניתו הקופצנית אל המחלף.
היא כוסתה זיעה. הפרופסור הביט בה וחייך בעיניו הירוקות
זהובות, שנותרו יפות כפי שזכרה אותן.  
אמר, " אני בן שבעים. נוהג ככה כבר חמישים  שנה. אל תדאגי, יש
מלאך ששומר עלי."
אהבה את הפניה האישית אליה. "אתה באמת מאמין בזה?"
"כן. הרי זה לא משנה במה מאמינים. בין מה שבני האדם מאמינים,
לבין מה שקיים בעולם, ממילא יש תהום כל כך גדולה. אז כדאי
להאמין במה שעושה טוב".
"אבל איך כל זה מסתדר עם החשיבה המדעית?"
שוב חייך בהנאה, " תביטי, מה זו חשיבה מדעית? האם את חושבת שיש
הרבה הבדל בין חשיבה מדעית לבין חשיבה של עובדי אלילים או של
אנשי דת? בכל צורת חשיבה יש כללים, אקסיומות, שלפיהן מובילים
את קווי המחשבה. מדע זה דת כמו כל דת אחרת".
התקרבו לרמזורים של צומת כנות. הרמזור התחיל להבהב והפך לכתום.
הפרופסור האיץ את המכונית, רק כדי להתחיל לעבור את הצומת בדיוק
כשהרמזור הפך אדום, מפספס בעשירית שנייה אופנוע שחצה את הכביש.

בקול חלוש אמרה, "פרופסור שחורי, עצור בבקשה כאן, בצד הדרך.
אני רוצה לרדת".
"את לא מאמינה לי שמלאך שומר עלי?"
"יכול להיות שהוא שומר עליך, אבל אני לא בטוחה שהוא שומר עלי,
או על אנשים אחרים".
הפרופסור חנה בצד הדרך. היא פתחה את הדלת. הוא נראה משועשע.
אמר, "בואי, תמשיכי איתי. זה יעזור לי ויעזור לך בבעיות
הליבידו האלה, שהזכרת".
היא חשה שכוח רצונה אוזל מול העיניים הזהובות.
אמרה, " שאלתי באופן כללי, לא התכוונתי לעצמי".
אמר בשקט, "בואי".
היא סגרה את הדלת.
כעבור זמן שאל, "נו, איך הליבידו?"
הסמיקה וענתה, " דווקא בסדר".
הוא שלח יד אל ברכה, טפח עליה קלות ואמר, "יפה, יפה".
המגע שלו היה חם בצורה מופלאה וכמו המס אותה.
הוא  הגביר את מהירות הנסיעה. המכונית הגיעה למהירות של 160
קמ"ש. עצמה את עיניה. שיערה נמשך ברוח לאחור. לא היה בה פחד.
הרגישה את ידו  מזדחלת על ירכה השמאלית אל עבר חבור הרגליים
ונוגעת שם,  בקלילות. פקחה את עיניה וראתה שהוא נוהג במבט חתום
על הכביש, שתי ידיו על ההגה.
אמר, " יש לי גישה לתחומים שסתומים לרוב האנשים."
"איך?"
"נולדתי ככה. או גיליתי את זה כשהייתי ילד קטן, שכל מה שעניין
אותו היה להסתובב ולהסתכל בטבע.  לסבתא שלי, שלמעשה גדלה אותי,
היה דם צועני בולגרי. היא למדה אותי וחלק למדתי לבד."
הרכב הוריד מהירות וקרטע לתוך חורשה בצד הכביש.

רונית ישבה בצד האולם. בקול שקט וסמכותי הרצה הפרופסור את
התיאוריות שלו, מתבל אותן בדוגמאות מחיי היום יום. רוב הזמן
הביטה רונית במורות, עקבה אחרי הבעות פניהן ונהנתה. חשה את
הליבידו שלה הולך וגדל וממלא את כל החללים של גופה.

בדרך חזרה, ברכבת, נרדמה.  בחלומה הופיעו עיניו הזהובות, פעם
כעיני נחש ופעם כעיני סוס שחור. הן חייכו אליה ולחשו, "בואי".
כל לחישה העבירה דרך גווה גל עונג.

שלושה שבועות לאחר מכן אמרה לה הגינקולוגית, "מזל טוב. נקלטת.
בדרך כלל זה לא קורה על הפעם הראשונה בטיפול . תזמנת את זה
כנראה בצורה מושלמת. לא האמנתי שאת, עם כל הנסיעות שלך... אני
מקווה שזה ממישהו ראוי".
"ממישהו הכי ראוי שיכול להיות",  ענתה, מאושרת והוסיפה, "אני
חושבת שהשמן מושק שהמלצת לי עליו עזר. יש לי בעיה אחרת. יש לך
המלצה איך להפחית ליבידו? זה די משגע אותי".
"הו זה. אל תדאגי. זה בגלל ההורמונים שנתתי לך. זה יעבור
בקרוב".

נכתב לתחרות במסגרת פורום שונרא
http://blabla4u.com/sites/blabla4u/Forums.asp?LangCode=Heb&ForumID=11997