חופית סיפרה לנו אתמול שיש לה מישהי חדשה, קוראים לה יעל.
חופית נראתה נורא עצובה כשסיפרה את זה, הגלים השחורים שלה
נופלים על השולחן, והחיוך שלה מהודק במבוכה. הלהקה של חופית
הוציאה דיסק לפני חודש, ומאז אנחנו בקושי רואים אותה. כשהיא
לא בחזרות להופעה או בהופעה עצמה, היא ישנה. חופית הגיטריסטית
והזמרת, וכולנו נורא שמחים בשבילה, אבל אצלי הקנאה שורפת את
הכליות, כי אני הייתי אמור להיות הרוקיסט שגר בפלורנטין, לא
היא. אני השתחררתי ראשון מהמוסד, אפילו שנכנסתי אחרון.
הזרועות שלי היו מלאות בכתמים סגולים-כחולים-שחורים, ואני
חשבתי כל הזמן איך המוסד הזה הוא כתם סגול-כחול-שחור בחיים
הנקיים שלי. אחרי כמה חודשים הבנתי שהחיים לפני המוסד היו
בכלל חסרי צבע, ואחרי המוסד הם יהיו בצבעי גלידה, כראוי לחיים
טובים. הפעם הראשונה שהייתי בקריז הייתה אצל אלון. עמדנו
במרפסת של החדר שלו, ועישנו, כשפתאום התחלתי לרעוד כמו חולה
פרקינסון, ונפלתי על הרצפה. שכבתי שם בצרחות וברעד, הייתה גם
קצת זיעה, ואמרתי לאלון שיזמין אמבולנס. הוא התקשר ליאיר
במקום לאמבולנס, אבל יאיר היה בסרט משלו.
אלון עשה אחד ועוד שניים, קיבל שלוש והחוויר.
"אתה נרקומן", הוא לחש, ואני כעסתי. איך הוא מעז לקרוא לי
נרקומן. נכון, ניסיתי משהו פעם פעמיים, אבל נרקומן? כמו חסרי
הבית בת"א? אני? אני?!
הוא קרא לחבר שלו שהביא חומר, ואחרי כמה דקות נרגעתי.
בעוד שבוע האזכרה של יאיר. האזכרה השנייה. אני לא הולך, אף
פעם לא הייתי בקבר שלו. אני לא מסוגל. אני תמיד חושב שזו קצת
אשמתי, מה שקרה לו. שאולי אם לא הייתי כל כך שקוע בעצמי
ובסמים, אם הייתי שם בשבילו קצת יותר. אני זוכר שלפני כמה
שנים, בערך בגיל 12, בעצם בטח יותר קרוב ל13-, כי כבר התחילו
לגדול לי שערות בפנים, ישבנו על המיטה שלו ושמענו פינק פלויד,
וניסינו להוציא את האקורדים. ואני זוכר שככה, כשBREATH- מתנגן
ברקע, הסתכלתי עליו וקלטתי שאני ממש אוהב אותו. לא אהבה
אירוטית או משהו, אני פשוט אוהב את הבנאדם הזה. הוא תמיד יהיה
שם בשבילי, וידעתי כבר אז שאני לא תמיד אוכל להיות שם בשבילו.
אף פעם לא הערכתי את עצמי. אני חושב שבגלל זה כל כך אהבתי את
הג'וינט ההוא, שמרב נתנה לי. פתאום הרגשתי שהכל אפשרי, שהכל
בסדר. כבר לא היה אכפת לי מהגירושים, או מהאינפקציה של
הסיידליפ, וזה לא שהיה טוב, פשוט היה רחוק. הכל היה רחוק
ממני, כאילו פתאום עטפו אותי בברזל.
הרגשתי בטוח.