וככה אנחנו יחד.
הנה אנחנו, יושבים אחד מול השני בבית הקפה שלנו,משחקים עם אותה
עוגת הגבינה שאף אחד מאיתנו לא באמת אוהב ובכל זאת מזמין,
שותים מחליטת הצמחים שאני מעולם לא הבנתי אם טעמה מר או פשוט
חסר טעם ואתה מעולם לא הבנת מה אני רוצה ממך כשהעליתי את
הנושא.
אני שואפת מהסיגריה, אתה נושף. אתה מעשן קאמל ואני, שלא יכולה
לסבול את הריח, דובקת בפרלמנט.
מעניין איך אנחנו נראים מהצד,
זוג סנובים עם סיגריות יקרות,
מדליקים את הקצה עם הזיפו המעוצב שלנו ומכבים את הסיגריה עוד
לפני שהגענו לפילטר.
אתה מדבר, אני שותקת. שומעת, אבל לא מקשיבה.
כנראה שלעולם אבהה בשפתיים שלך,
אלה שיודעות לתבוע ממני את מה ששנינו רוצים,
את הכאב,
את הכוח,
את השיא,
ובדקות אלה,
גם את הריכוז שלי.
אני מדברת, אתה שותק. שומע, אבל לא מקשיב.
אני תמיד שמה לב לאישונים שלך שיורדים מהעיניים שלי מטה, אל
עבר החולצה שלי ואני ממשיכה לדבר,
יודעת שלא יהיה טעם להעיר לך שאנשים מסתכלים.
אתה מדבר על זוגיות בריאה, על הבנה ושיחות מלאות קשב,
ובאותה העת היד שלך זזה מתחת למפת השולחן ואתה מעביר את
האצבעות שלך על הברך שלי,
על הירך,
מקרב את האצבעות שלך עוד קצת פנימה,
ואז עוזב אותי בשקט,
כדי שארכז את המבט שלי שוב בפנייך,
בסך הכל,
אנחנו מול קהל.
במיטה אנחנו לא עוצרים.
על זה מבוסס הקשר שלנו.
תנוחה כזאת,
נגיעה פה,
נגיעה שם,
נשיקה חסרת לשון,
שיניים בכל מקום,
הכאב,
העונג,
החולשה,
הכל מתערבב יחד למשהו חסר מעצורים.
האצבעות שלך תמיד לופתות אותי חזק מאחור,
תמיד מכאיבות לי קצת מעבר לכאב המהנה,
אתה תמיד את זה רק צעד אחד קדימה,
תמיד משאיר בי סימנים.
ואני,
תמיד אומרת שטוב לי,
תמיד נאנקת מכאב,
תמיד מחדירה שיניי בבשרך,
מכאיבה רק קצת בעצמי.
אתה כל הזמן ממלמל שאתה אוהב אותי, שאתה זקוק לי,
ואז אתה מזיין אותי ונרדם עם הגב אליי.
אני כל הזמן מחבקת אותך,
מסרקת את השיער שלך,
ואז אתה אומר שאני רגשנית,
ואנחנו עושים אהבה.
ההורים שלי רוצים שנתחתן,
אני, לי לא כל כך אכפת.
אתה מתעצבן מזה,
צורח עליי שאגיד להם להפסיק להתערב בעניינים שלנו,
ואז אתה מכאיב לי,
ואני נותנת לך,
כי משחק הכאב הזה,
הריבים חסרי הפשרה,
הם חלק מהמשחק המקדים,
חלק ממהות האהבה שלי אלייך.
אני לוגמת שוב מחליטת הצמחים שלי,
כמעט נחנקת כשאני מרגישה את כף הרגל חלוצת הנעל שלך עושה דרכה
במעלה העקב שלי.
אתה לועס חתיכה קטנה מעוגת הגבינה,
ומעקם מעט את שפתייך כשאתה מרגיש את כף הרגל חלוצת הנעל שלי
מחזירה לך טובה.
ואנשים מסתכלים.
ועכשיו,
אחרי שכבר עצרת אותי פעם אחת,
לא אכפת לי,
ובאיזשהו מקום,
גם לא אכפת לך.
כי ככה אנחנו יחד. |