דולמאר התעורר.
ראשו נע מצד לצד, אך הוא לא יכל להבחין אף לא בצורה ברורה אחת
בחושך המוחלט. הוא שכב על הרצפה, פניו מופנות אל התקרה,
ומתחתיו, מעבר למעיל העור העבה שלבש, הייתה הרצפה מזוהמת
ורטובה. הוא הושיט את ידיו לצדדים בניסיון להתרומם, וכמעט
הצליח, אך ידיו החליקו על הרפש שכיסה את הרצפה, והוא שב ונחבט
באבן הקשה. בזמן שנפל, יבבה נפלטה מפיו של הברנש המגודל.
כעת שכב שם ללא תנועה, מיילל בחשיכה.
כעבור מספר שניות, כאילו נכנסה בו אש הגיהנום, התרומם באחת
מהרצפה הקרה, ונעמד על שתי רגליו הרועדות. היכן הוא נמצא?
באפילה הגמורה נראה שיכל להיות בכל מקום מרצפת חדר השינה שלו,
אותו חדר שינה בו הלך לישון לפני (כמה זמן? זאת לא ידע), או
במתקן רפאים בקרנבל המקומי. משהו אמר לו שהאפשרות השנייה
קרובה יותר להיות נכונה. הריח... לא היה מקום לטעות. אתה כבר
לא בקנזאס, דולמאר יקירי. גם לא בדירה מוכת העכברושים
בווסט-ברוקלין.
הוא גישש את דרכו אל עבר הקיר, והרגיש אך מעט רגוע יותר משנגע
בו לבסוף, תחילה חש אותו בקצות אצבעותיו בלבד, ועד מהרה בכל
כף היד, מתקרב ונצמד אליו, בצורה כמעט קומית. צופה מהצד היה
עשוי לחשוב עליו כעל משוגע-מחבק-קירות מבית הקוקואים המקומי.
לאט ובזהירות החל דולמאר לנוע לאורך הקיר המחוספס, פוגע בדרכו
באי-אלו צינורות מתכת ולוחות עץ שבורים. רק דבר אחד רצה לדעת
יותר מאשר היכן הוא - כיצד לכל הרוחות הגיע לשם.
הדבר האחרון שזכר היה בבואתו במראה, מצחצחת שיניים, בעת שעסק
בטקס ההכנה לשינה היומי, שכלל, מלבד העסק עם השיניים, גם מעשה
השחתת זרע מהיר (כזה שאפילו זונה ברחוב הייתה מחזירה לו את
הכסף, בתואנה שהוא החזיר את המוצר באריזתו המקורית, אין צורך
בקבלה) וכלל גם תפילה קטנה לאלוהיו, אורנת'ל ג'יימס המפורסם,
אלוהי הפוטבול והמזל הטוב.
ידו המשוטטת פגעה לבסוף בחתיכת פלסטיק, והאור נדלק.
בהכרה פתאומית שהוא נצמד לקיר יותר מזוהם מתחתית מחראה של
חזירים, ובוודאי מסריח יותר, התרחק ממנו במהרה, והביט סביבו.
אורות הנאון החזקים היו מיותרים כאן לחלוטין. יש חדרים שמקומם
הטבעי בחושך. החדר הזה נראה כמו המקום שאליו ילך חסר בית שירד
לביוב כדי להסתתר מהקור הניו יורקי כדי להגיד לעצמו - היי,
יכל להיות יותר גרוע. הוא היה במעין שירותים ציבוריים נטושים,
שממוקמים במרתף כלשהו, אם לשפוט לפי גובה החלונות, שמהם נזלו
מים דלוחים שגרמו לעובש להתפשט בכל פינות החדר. הרצפה נראתה
כאילו סנטה של הצואה בא לבקר בלילה, ומישהו בבית הזה היה ילד
טוב במיוחד.
חדר-השירותים היה גדול למדי, עד כדי כך שהאור מנורת הנאון לא
הגיע בכלל אל אחת הפינות, אך דולמאר לא שם לב לעובדה זו כלל
וכלל. במרכז החדר עמד שולחן קטן עגול, ועליו הונח מגש מפואר.
על המגש הוצגו לראווה, ולפי הסדר, לחמניה, ביצת עין, המבורגר
משומן בקטשופ, חתיכות שום ובצל, עגבניות מתוקות. כמעט כמו
פאזל טעים במיוחד. בפינת המגש הונחה כוס מים בודדת.
לראשונה שם דולמאר לבו לבטנו המקרקרת. כמה זמן באמת עבר מאז
נחטף מביתו באישון לילה? לא היו שעונים כמובן על הקירות
המתפוררים, ומבעד לחלונות האטומים לא יכל לעבור אור. האם לילה
עדיין, או בוקר? או שמא הלילה שאחריו. בכל מקרה, הוא היה כה
צמא שהיה שותה מהאסלה הקרובה, וכה רעב שהיה נוגס בכלבו הקטן
רקס, אם רק היה לחוטפו הלב לדאוג לו לחברת חברו הטוב ביותר.
מבלי להיזהר שמא יחליק שוב וישבור אחת מרגליו בחור הזה, שכוח
האל, הוא מיהר אל השולחן, משתלט על התפזורת במיומנות מרשימה
ובולע את היצירה כאילו הייתה תרופה שיש לקחת בבת אחת. כעת היה
צמא. הוא הביט במים במבט יבש, נזכר בפרסומת לבירה מימי
ילדותו: "אני לא שותה מים. דגים מזדיינים בתוכם". מוטב יהיה
להשאיר אותה לאחר כך. מי יודע כמה זמן יישאר במקום הזה. הוא
היה גאה בעצמו על היכולת להתאפק.
הוא הביט סביבו, מנסה לחשב את צעדו הבא, אך גילה שמישהו חשב
על כך לפניו. אור צבעוני הגיע מהפינה החשוכה, אשר דולמאר הביט
אליה עכשיו בסקרנות, ורעשים של כחכוחי גרון בקעו ממנה. הוא
התקרב וראה מסך טלוויזיה, שהוסתר לפני כן על ידי החשיכה,
ועליו הוצגו הפנים האיומות, המגחכות, המזויפות. למרות זאת,
היה בהן משהו מוכר.
האיש במסיכה סיים סוף סוף את כחכוחיו הבלתי נלאים, ופצח בנאום
המוכר:
"דולמאר ג'ונסטאון. לא יכולת לעזוב אותה בשקט, הא?"
משהו זז בפיו של דולמאר. כעת הוא חש את התשובה ממש על קצה
הלשון, מחכה שהוא יקיא אותה החוצה. מי האיש הזה?
"בטח אתה חושב לעצמך, מה אני עושה פה. אתה בוודאי שונא אותי,
דולמי. מאשים אותי. כמה נוח להאשים את האחר, הא, דולמי?"
הוא שנא את השם הזה. ככה היו מכנים אותו כשהיה ילד. דולמי
השמן.
"אינך מזהה אותי, הא? תנסה שוב." האיש במסיכה הכניס את ידיו
לכיסים. מבלי לחשוב על מעשיו, הכניס גם דולמאר את כפות ידיו
לכיסיו שלו. בכיס השמאלי הוא מצא את התשובה.
קופסת הקרטון המלאה כדורים צהובים, מגעילים.
ועל העטיפה, דמות השדון המגוחך. גנב השומנים.
על האריזה הייתה כתובת: 'דיאטת ההזדמנות האחרונה'. לגבר שניסה
כבר הכל, האין זה נכון?
"אתה שונא אותי, דולמי מותק. אבל לא כמו שאתה שונא את עצמך.
תסתכל!" ועל המסך הוקרנה דמותו עבת הכרס, רק רגעים ספורים
קודם לכן, בולעת ברעבתנות עוד חתיכה מההמבורגר מבלי לטרוח
ללעוס.
האיש-במסיכה עצר לרגע וקרקוש קטן הופרח לאוויר החדר, אך
דולמאר בקושי הבחין בו.
"אתה ידעת את החוקים. בלי פחמימות!" המשיך הקול, "וראה והשקט,
אפילו עכשיו, כשאתה נמצא במשתנה של החיים, במחראה הקטנה של
אלוהים, לא יכולת לוותר על הדבר הזה שאתה כל כך אוהב.
"הבחירה הייתה בידיך, ואת בחירתך קיבלת".
התמונה התחלפה, ונראה צילום מרחוק של החדר, דמותו של דולמאר
שכובה על הקרקע, ודמות הליצן מתקרבת אל השולחן, עליו נחו
עדיין המעדנים. פרצופו המגחך של היצור הופנה אל עבר המצלמה,
והוא הוציא משהו מכיסו. ברקע, המשיך הקול:
"אם רק היית מוותר על הלחמנייה...
"לפני כשעה הכנסתי חבילה של משלשלים לתוך המזון אשר חטאת
בגרגרנותך לאכול לפני מספר דקות. יש לך שישים שניות בטרם
מעייך הפנימיים יתפוצצו. אתה יודע מה אתה צריך לעשות".
קול שאגה רם מילא את האוויר, וגם את מכנסיו של דולמאר, והוא
נע בכוחות אחרונים אל האסלה היחידה בחדר, שהייתה קבועה,
באירוניה אכזרית, בצידו השני של החדר העצום.
כשהתקרב מרחק מטרים ספורים מהאסלה, כשהוא זוחל על ברכיו, פתח
את מכנסיו, אשר הופשלו בשנייה האחרונה, ממש לפני שקרס על
המושב, שומניו נשפכים מעבר לדפנות המגואלות בשכבה עבה של שיט
טהור, עשרים וארבעה קראט, שנמסו למגע עכוזיו המיוזעים ונצמדו
אליהם בחדווה.
כל כולו של דולמאר היה מוקדש לתהליך ההתרוקנות, כך שאפילו לא
שם לב לצלצול השעון, שהכריז בגאווה על הסוף שלא בא של מעיו
המאושרים.
כעבור שלושים שניות של סבל וכאבים רקטאליים כבדים, ולאחר שתרם
את תרומתו הנאה לקישוט דפנות החרסינה של העמדה, נאנח בהקלה.
רק דבר אחד נותר לו כדי להשלים את משימתו.
חיוך של שמחה היה מרוח על פניו כשהביט לימינו, אך במהרה החיוך
השתנה למבט של חרדה. כשהביט לשמאלו כבר הפך המבט לבעתה גמורה.
הוא הביט אל התקרה המטפטפת, וזעקת שבר פרצה מבין שיניו:
"למאאאאאאאאאאהההההההההה?"
תלוי מהתקרה, וממש מחוץ להישג ידו, היה תלוי גליל נייר טואלט.
היה זה הגליל האחרון.

דולמאר השפיל את מבטו, וייבב את ייסוריו החוצה.
על השולחן, כוס המים חייכה לעצמה בשביעות רצון.