מניחה את השלט, נמאס כבר מכל הזבל הטלוויזיוני
עוברת למחשב, סוגרת את המסך, כמה אפשר?!
לוקחת ספר, נכנעת אחרי שלושה עמודים
הקיץ הארור לא יוצא לי מהראש
מנתחת את מה שהיה, הסרט רץ לי בראש
לא יכול להיות שעברו רק חודשיים וחצי
חודשיים וחצי לבד
בלי בית, בלי חברים, בלי בגדים נקיים,
בלי שום סימן מוכר של נוחות
שכחתי איך לכתוב איך לדבר איך לחשוב עברית
הכול באנגלית, לעזאזל ספרתי את הילדים באנגלית
אני לא בנאדם שמסתדר עם ילדים
נו, טעיתי
אשכרה עניין אותי לשמוע מה הם אומרים
והם אומרים
ילדים אמריקאים רובם מפונקים
הרים של מזוודות, בגדים, כמה ממתקים???!!!
אבל דב, ג'ס, מרדית', בקה...
אף אחד לא הבין אותן
מפמפמים בהם כדורים
רק חס וחלילה יחשבו מחוץ למסגרת
ואני לא איתן כל היום
וחודשים של מקום - אינטנסיביות לשמה
בוקר, ילדים, הפעלה, ילדים, צהריים, ילדים, שחייה, ילדים -
הביתה ילדים
הפסקה
ארוחת ערב, בני נוער, תפילה, בני נוער, הפעלה, בני נוער -
לילה טוב בני נוער
שישבת
ילדים, בני נוער, מדריכים - קהילה, תפילה - קהילה, ארוחת ערב
- קהילה, ריקודים - קהילה
קהילה
המילה הזו כל כך חזקה שם
ומה פה? משפחה? חברים? זרים...
לא, לא מצאתי אלוהים
כן, כן מצאתי שלווה
(או מתוך עייפות, שלווה מדומה)
מתגעגעת?
כן ולא
הייתי רוצה לנסות לחיות בתוך קהילה זמן יותר ארוך בלי
האינטנסיביות של העבודה
אבל לחיות בתוך קופסה אטומה? לא בשבילי, תודה!
חוזרת? רוצה!
למה? שלווה.