מבטה היה מושפל מטה כשהלכה את אותה הדרך המוכרת. היא מלמלה
כמה פסוקים מתהילים עליהם הרהרה בשבועות האחרונים. בהליכתה
לבית הכנסת עברה תמיד בשכונה החילונית, עיקוף שעשתה כדרך קבע.
חברותיה לא הבינו את עקשנותה בקשר למסלול ההליכה, אך לא דיברו
על כך. מוטב להימנע משיחות העלולות לפתוח מצבורים בהם לא רצו
לעסוק. הרי לא הייתה רגילה.
מספר ילדים הגיחו מפינת הרחוב והתקדמו לעברה. היא השגיחה לא
להרים את מבטה אליהם ונעצה אותו בנעליה. הילדים שלחו לעברה
חצי מבט והמשיכו ללכת, בלי להקדיש מחשבה נוספת לקיומה.
כשעברו, הסתכלה אחריהם. לא חלפו יותר משמונה או תשע שנים מאז
נולדו. התמימות שלהם קסמה לה. הרצון הבסיסי והאנוכי ליהנות,
בלי הרהורים כואבים, בלי ויכוחים סוערים, בלי דיונים מוכיחים.
אשליית הילדות המתוקה נותרה בהינה. כשיהיו לה ילדים משל עצמה
תדאג שייהנו מהאשליה הזאת עד תום, ככל שיוכלו.
מכונית צפצפה מרחוק כשעמדה לעבור את מעבר החצייה. תוך מספר
שניות חלפה המכונית על פניה במהירות גבוהה. מכוניות רבות חלפו
אחריה. היא נעמדה על קצה המדרכה ועקבה בעיניה אחרי כל מכונית.
כל אחת צבועה שונה, נעה בצורה ובקצב שונה. לכל מכונית נתנה
פנים של מכר מהעבר. כל מכונית הייתה פיסה מליבה שחלפה ועברה.
החברים מתקופת הגן עברו מהר מאוד, כי את פרצופיהם וחוויותיהם
לא זכרה היטב. הטיול השנתי לצפון, המהנה ביותר שזכרה עצר לה,
כדי שתעבור. לאחר שלא הגיבה, הוא ברח מהר, שלא לפספס את
הרמזור ההופך לירוק. היא לא ספרה את הדקות שעברו ולא את
המכוניות. העיניים של הבחור שפגשה בעודה בכיתה י' והחברות
האמיצה עם הבחורה שהכירה בכיתה י"א. הריב הראשון עם אביה עבר
לאיטו מול עיניה. כמה ריבים קטנים הזדחלו אחר כך, וכשעבר הריב
האחרון שזכרה, כאב חד בקע בליבה. מכונית נעצרה לידה והיא החלה
בחציית הכביש. דמיינה את עיניי חברותיה בוהות בה בשאלה
מהמכונית. מה לקח כל כך הרבה זמן, שאלו.
פרצופים מוכרים מבית הכנסת נראו מרחוק. הפחד המוכר חלחל
למחשבותיה. האם היום יסלקו אותי כיוון שאיני שייכת? האם היום
יטיחו שבמקום לחפש היריון אני מחפשת פירושים? האם היום יצחקו
שאמונתי אינה חזקה כשלהם? תמיד משכה מבטים כשעברה. חלקם מבטי
תהייה, המבקשים הסבר לנוכחותה השונה. חלקם מבטי רחמים,
המבקשים לעזור ולתמוך בה. מעטים היו מבטי הערצה, שכן מעטים
ידעו מה עברה כל יום כדי להגיע לבית הכנסת.
החצאיות השחורות התעופפו ברוח. היא אחזה בספר התנ"ך בחוזקה.
כשחזרה בתשובה ביקרו אותה חבריה החילונים. אמרו שאף פעם לא
האמינה בדת ושזהו סתם ניסיון לשנות שגרה. הם לעולם לא יידעו
את ההערצה שחשה לחברה הדתית אותה נהגו לבקר. לעולם לא ידעו
שהפעמים היחידות שהרגישה חזקה היו בתפילות המשותפות בבית
הכנסת. מהר מאוד התרחקו החברים והתרחקה המשפחה. הריבים
התכופים עם אביה שלחו אותה שוב ושוב בדרך המוכרת לבית הכנסת,
בחיפוש אחר תחושת חוזקה. היא ידעה שאף פעם לא תרגיש שייכת. לא
לשם ולא לפה. תמיד תהיה כבולה למחשבותיה הסוערות, תכאב את
המבטים הנשלחים מפתח בית הכנסת ותיפגע מזיכרונות חבריה
הטובים.
נערה עם ג'ינס וגופיה חושפת ישבה על ספסל בצד והסתכלה על
המתרחש בפתח בית הכנסת בעניין. היא נזכרה בעצמה. עדיין לא
הייתה בטוחה בקיומו של אלוהים, שיכול להיות כל כך טוב ויכול
להיות כל כך אכזר. אך יותר מכל הייתה בטוחה בקיומה של האחדות
והאמונה. הניצוץ בעיניה של הנערה סימן לה שלא רק היא חושבת
כך. ההתמכרות המוחלטת, מהחיים החילוניים המרוקנים לחיים
הדתיים המספקים, הייתה רק עניין של זמן מבחינתה. היא שלחה
חיוך מהוסס לנערה ונכנסה בשערי בית הכנסת, מבטה זקוף וגאה.