היתה לי בת, עם מצח כזה גבוה ועיניים גדולות, שחורות וכבויות.
לא הסתובבו איתה הרבה, עם הבת שלי. אולי רק האנשים שגברות
מתנשאות עם המון תכשיטים מכנות "מפוקפקים". בטח היו שם סמים
ומשקאות חריפים ובגדים שחורים גדולים, אני בקושי ידעתי. בקושי
ידעתי על הבת שלי, הרופא אמר לי שהראייה שלי מצויינת אבל את
הבת שלי, יחידתי, אותה ילדתי וגידלתי, דווקא אותה אני לא
ראיתי.  לפעמים אני מסתובבת ברחובות עם אותה חולצה ירוקה דהויה
מאתמול ומתחננת מעוברי אורח למצוא לי את הבת שלי. הם מתנערים
ממני וקוראים לי שיכורה, הם לא יודעים שאני רק בודדה. הם לא
נכנסים לבית שלי והוא ריק כל כך, ואין מי שיאכל איתי או יגער
בי, אין מי שיחבק אותי. אני מרירה. פעם היו גברים, עכשיו שהיא
הלכה אני רוח, אני לא בן אדם, איש אינו מתקרב אליי. איננה, הבת
שלי איננה. עדיין לא נגמלתי מלקרוא לה בבוקר לקום או להזכיר לה
שתצחצח שיניים. אבל כשאני מתאמצת לשמוע באוזן הטובה שלי את
התשובה הצינית שלה אני לא שומעת כלום חוץ מהחתולה האפורה של
השכנים.
הייתה לי בת. היא כבר חמש שנים ברשימה של הנעדרים ועדיין הריח
שלה מפוזר ברחבי הבית, מפריע לי לשכוח את הרגעים שלנו. לפעמים
נדמה ששכחו אותה והיא נהפכה בכלל לאבק אבל כשילדים ושכנים
חדשים מצביעים עליי ומתלחששים הם מספרים עלייה. והיא הייתה
יפה. בעיניי לפחות, תמיד הייתה תעלומה בשבילי לגלות מהו הקסם
שבעיניה ומדוע לא חייכה מעולם.
בחמישה עשר במאי גררתי את עצמי לתחנת במשטרה. תמיד הלכתי אז,
זה היה התאריך של היום הולדת שלה. הם תמיד היו אומרים לי לחזור
הבייתה ולהרגע, מבטיחים שיתקשרו כשימצאו אותה.  הטלפון שלי כבר
מעלה אבק, והוא קר. כל כך קר.
אני עומדת והחלון שלי פתוח, הרוח מעיפה את תלתליי שכל כך אהבו
פעם כאילו במין קסם, ואני עומדת שם ובוכה, אני תמיד בוכה. אני
בוכה כי כבר חמש שנים שהיא רחוקה. אני בוכה כי ישנם אנשים
שרואים אותה יום יום, מחבקים אותה אי שם ואני לא. אני בוכה כי
אני  אמא גרועה ואני בוכה כי אני משוגעת. כי שום דבר לא יהיה
יותר אותו הדבר. אני בוכה כי החיים שלי נגמרו ונותר לי רק
לחכות. לחכות שנפגש.
זה היה לילה יפה. ריח מתוק של ורדים רעננים שעל שולחני הציפו
את החדר. הוא נישק אותי, יכולתי לחוש את זקנו חותך אותי בכאב
נעים. אפילו לא אמרתי לו שיפסיק, שאם מוריה תבוא פתאום ותראה
אותנו ליבה יישבר שאני בוגדת באבא שלה שוב, אחרי המריבה
הגדולה. אבל לא אמרתי, אני משתדלת לחשוב שלפחות רציתי לומר,
שעלתה במוחי לפחות המחשבה. ישבנו שם כשמקלט הטלויזיה פתוח אבל
בעצם התרכזנו רק בנו. בכלל לא אהבתי אותו, הוא היה סתם עוד גבר
שחשב שאני אישה יפה. בבוקר היא עדיין לא חזרה, אבל לא היה לי
אכפת. אני אפילו לא שמתי לב. בצהריים מישהו בטלפון הודיע לי
שהבת שלי התאבדה, שהיא קפצה מגג בניין גבוה בראותה מרפסות
מוצפות באור חמים וצהבהב למרגלות משפחה, אבא שמנשק את אימו על
המצח וילדים צוחקים.
ראיתי אותה, שמלה ורודה דקיקה בחורף קפוא. ראיתי אותה בדמיוני-
שם למעלה, שפתייה כחולות מקור והדמעות מטשטשות את ראייתה על
החיים בכלל. תמיד חשבה על אחרים, חשבה שלא אבכה עלייה, על הבת
שלי. חשבה שלא אצרח בביתי שלי על גורלה, על גורלי- על מוחי
המעוות.
את.
את ברשימה של הנעדרים כי מעולם לא חזרת באותו היום, מצביעים
עליי- קוראים "מטורפת"- אפילו לכינוי הזה אינני ראויה ולא
תימצא לי כנראה מחילה לעולם.
שאלתי איפה הבניין הזה כמה חברות שלך, אחרי כמה זמן והיום אני
עולה אליו. כן, את רואה אותי? אני למעלה ואני רואה הכל
מהעיניים השחורות הגדולות שלך. אני עולה על המעקה ואלוהים מפיל
אותי לבד כי החלקתי. אני צורחת חזק כי בכל זאת, כולי נרגשת.
פתאום אני מרגישה קור כזה והכל שחור. אגשש אחרייך בידיי כמו
עיוורת ואינך בשום מקום. וקר. ואיש אינו מחבק.