טוב, הכל מתחיל כמו כל סיפור רגיל ונדוש, כי זה באמת היה
אחר-צהריים חם, לח והביל.
נעה (לא בת 17) אלא בת 21 - חיילת משוחררת ומשועממת, החליטה
סוף סוף לעשות משהו מועיל עם עצמה, ארזה לעצמה תיק קטן והחליטה
לרדת לאילת בטרמפים ומשם " מה שיהיה - יהיה".  היא כל-כך רצתה
לברוח מהכל, מהסיוטים בלילות ומהחיים -לא חיים שהיו לה בבית
מאז מות אמה.
היא יצאה לטרמפיאדה, לבושה בבגדים מינימליסטיים והרגישה חופשיה
יותר מתמיד.
לא עברו אלא דקות ספורות, ועצרה לה מכונית קטנה מסוג פיאט אונו
בצבע שחור, ובפנים אישה צעירה, שנמצאת בשלב המתקדם להריונה.
לשימחתה התברר לנעה, כי האישה מגיעה עד לקרית-גת, ומאחר ולא
חשדה במאומה באישה הרה, עלתה לרכב בביטחון גמור.
עמדה לפניהן נסיעה ארוכה, ואי אפשר היה שלא לפטפט ובעיקר על
מזג האוויר המאוס.
אז, שאלה הנהגת, מה את מחפשת באילת חמודה ?
חבר, ענתה נעה בלי להסס פעמיים - אני הולכת למצוא לי חבר, כי
נמאס לי להיות לבד.
אה, נחמד ענתה הנהגת - אבל אל תצפי למצוא שם משהו רציני - אני
הייתי באילת עד לפני חצי שנה - וזה הדבר היחיד שנשאר לי משם -
הצביעה במרירות על בטנה.
הבעת פניה של נעה הראתה לנהגת שהיא הצליחה למשוך את סקרנותה,
והיא התחילה לספר את סיפורה.

קראו לו אלעד, והוא תמיד היה מוקף בחברים - לא משנה איפה היית
רואה אותו - הוא לא היה לבד אף פעם.
בקיצור, אני אשתדל לא לשעמם אותך... התאהבתי בו, שכבנו - עשינו
כיף חיים - הוא היה בחור על הכיפאק. עד שגילינו שאני בהריון.
באותו יום שאמרתי לו, הוא יצא לצלילה עם חברים ומאז לא חזר.

החלטתי שעל אפי ועל חמתי אני את התינוק הזה לא הורגת, אני אקרא
לו חיים, על שם אחי שנהרג. וזהו. היא נאנחה...

אז אני לא יודעת אם תמצאי לך חבר באילת, או אהבה...
נעה התכנסה לה בעצמה, ורצתה לדמיין שיש עכשיו גשם. אבל השמש
קפחה על האוטו הקטן, והיה חם, חם מאוד.
המחשבות בראשה של נעה התחילו לנדוד, ובלי לחשוב פעמיים היא
התחילה לשפוך את שהיה על ליבה. כמה שרע לה בבית עם אמא שלה
החורגת, שנישאה לפני כשנתיים לאביה. כמה היא מתגעגעת לאמא שלה
שנהרגה בתאונת דרכים לפני 5 שנים, (היא לא ציינה בפני קרן,
שהיא הייתה האשמה באותה תאונה, שהיא נהגה ללא רשיון, וקיפחה את
חייו של נוסע צעיר אחר)וכמה - הו כמה, שהיא כמהה לגוף מגונן,
שיטפל בה ויתן לה את החום והאהבה שהיא כל-כך צריכה.
הנסיעה לאילת היא צעד נואש, הסבירה לנהגת. כי כבר מחשבות של
התאבדות לא היו רחוקות ממני, כך אמרה.

נעה לא שמה לב בכלל איך שבמהלך השיחה התחלף הנוף העירוני של
תל-אביב בצהוב המדברי של הדרום, וכן - גם לא לשעה המאוחרת
ולשמש ששקעה.
בכניסה לקרית גת שאלה האישה - את בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות ?
ועוד עכשיו כשהלילה מתקרב ? אולי תעבירי את הלילה אצלי - תחשבי
על הצעד שאת הולכת לעשות ואם תחליטי להמשיך בדרכך, אז מחר
בבוקר יהיה הרבה יותר בטוח לאור היום.

ההצעה הייתה מפתה - אבל נעה, שתמיד דבקה בהחלטותיה סירבה
בנימוס, וירדה בצומת המרכזית ביותר - שם חשבה, תוכל למצוא טרמפ
במהירה.
היא הודתה מקרב לב לקרן, (שיותר מאוחר התברר שמה) והן החליפו
טלפונים.
קרן ביקשה שתודיע לה כשהיא תגיע לאילת - כי היא לא רוצה לדאוג.
אין בעיה, סמכי עליי - אני אסתדר.

היא יצאה מהרכב, וראתה אותו מתרחק במהרה.
עכשיו היא הייתה לבדה - במבחן הראשון לעצמאותה, בלי אבא שיגן
עליה, בלי שום מסגרת מחייבת, תלויה בעצמה ורק בעצמה.

כעבור כמה שעות, כבר כאבה לה היד, והיא הייתה רעבה. היא פשפשה
באמתחתה והוציאה את הכריך האחרון שהיה ברשותה.
לא עברו חמש דקות מאז שסיימה את הכריך, ואוטו נעצר ליד התחנה.
פיאט אונו שחורה.

- דאגתי לך, אמר פרצופה המחייך והמרגיע של קרן מתוך האוטו.
את לא יודעת כמה אני שמחה לראות אותך - אמרה נעה, ונכנסה לאוטו
בשמחה.
אז אני מבינה שאת מקבלת את הצעתי להעביר אצלי את הלילה ? שאלה
בחביבות קרן...

הן הגיעו לדירה של קרן - בצפון קרית גת, דירה צנועה בעלת שני
חדרים, והספה בסלון, כבר הייתה מוצעת לשינה.

אני מצטערת - אבל כאן זה המקום היחידי .נעה חייכה, בהכרת תודה
- זה באמת מעל ומעבר למה שאני יכולתי לחלום עליו - תודה לך
קרן.
היא נכנסה למקלחת - רגועה ושמחה שכך הסתיים היום. הרי היה יכול
להיות הרבה יותר גרוע.

היא הסירה את הג'ינס הקצר, ואת החולצה הדקיקה שהיו על גופה,
ועמדה להתבונן בראי.
היא בחנה היטב את קימורי גופה, ונהנתה לראות את ההשתקפות
שהביטה אליה בחזרה מן המראה.
היא אהבה את הגוף שלה.
לפתע, בעודה מתבוננת במראה, היא ראתה משהו מוזר.מאחוריה, בקיר
שהשתקף מן המראה , היה תלוי לוח שעם - ועליו אינספור תמונות.
תמונות שלה !!!!!!!!!!!!!!
על כל תמונה היה רשום תאריך שבו צולמה, וליד זה המון פתקאות
"יום הדין קרב"  "נקמת הדם בוא תבוא"

היא עמדה פעורת פה והתבוננה בתמונות מספר דקות.
היא עטפה את גופה במגבת ואינסטנקטיבית מיהרה לצאת מהמקלחת.
כשהיא פתחה את הדלת כל שראתה מולה היה הסכין המשונן שאחזה קרן
בידה, והמשפט האחרון ששמעה בעודה בחיים היה : את רצחת את אחי,
ועכשיו תשלמי !