פעם, אז כשהייתי קטן רציתי להיות מישהו, משהו גדול. רציתי
להרוויח הרבה ולחיות בבית גדול עם משפחה ממוצעת, כזאת עם בעל
עובד ואישה אוהבת, ואולי עם ילד או שניים. עכשיו אני מבין, כבר
גדלתי, אני מבין שזה לא מה שקובע, ושהזן האנושי הוא לא הכי
חזק, או הכי חכם. אני מבין שבעצם למרות שבנינו, פיתחנו והגדלנו
ואפילו שהגענו לירח ולמאדים אנחנו בעצם הזן החלש פה, בעולם
הזה, בעולם הלא יוצלח הזה. אנחנו עירומים, חלשים, ואם תשים אדם
יחף מחפציו מול נמר, שועל או אפילו קן נמלים, לא גדול במיוחד,
תלמד שבסופו של דבר האדם הוא זה שיפסיד. חלשים, מפונקים, לא
יודעים מזה חיים בלי המכונית האהובה או הטלוויזיה.
עכשיו שכבר גדלתי אני יודע, אני מבין שלהיות מישהו חשוב עם
משכורת מנופחת זה כלום,  זה לא מה שחשוב וזה לא מה שקובע. מה
שקובע בעצם זה לחיות. לחיות כול עוד אתה יכול. אני הייתי אומר
שאני מעדיף את החיים כמה שיותר פשוטים, לבנות לי בקתה מעץ על
חוף ים נידח. רק לחיות, בלי דאגות, בלי רעש, בלי מכונית וגם
בלי חשמל. ללכת לישון עם השמש ולקום עם השמש.
פעם הכרתי מישהי, היה לנו וויכוח. היא אמרה שחלום חייה הוא
להיות מעצבת פנים או אדריכלית. להיות אישה עובדת, עם משכורת
מנופחת ובית גדול, שניים שלושה ילדים ובעל אוהב. היא אמרה
שתגור בניו-יורק או אנגליה מה שתרצה, היא אמרה שאולי,  אם לא
תחליט יהיה לה בית פה ובית פה. ואני? אני אמרתי לה שאני יחיה.
המדענים אומרים שאולי עכשיו עם כול ההתקדמות במדע יהיה אפשר
לקחת את כול הפסולת שייצרנו ולקחת אותה לירח, או למאדים, מה
שיחליטו. ואז כשכבר יבנו את הכיפה הגדולה בשמיים ונוכל לנשום
גם שם איפה שמכינים את החלומות אז האנשים של הירח יוכלו לשלוח
את הילדים שלהם לשחק על ההרים האלה שפעם שלחו לשם למעלה, כי לא
היה לנו מספיק מקום למטה.