לך

עמית ניסתה להתאבד. עמית שלי. המלכה הזו, זו שהתאהבתי בה,
שלקחה אותי לחסותה ונתנה לי מאוצרותיה. ניסתה להתאבד, לא משהו
רציני... 15 כדורים טבעיים. אפילו שטיפת קיבה לא עשו לה.

וזה לא שהיא לא היתה רצינית. הכוונה היתה שם עד הסוף, זה פשוט
שהיא כל כך תמימה, עמית שלי. היא הגיעה לרוקח עם מזימה ברורה
בראש: למות. "לקחת מה שהוא יתן לי ולמות, שכולם יזדיינו,
העולם הזה מסריח, לא יכולה להיות חלק ממנו, לא רוצה להיאחז
כמו כל הלוזרים החלשים האלה שמחפשים את העיגולים הלבנים בכל
היריעה השחורה הזאת". "כדורי הרגעה לשינה" היא אמרה לו, והוא,
רוקח מנוסה, אפילו לא שאל אם יש לה מרשם.. הוא ניגש בהחלטיות
למדפיו הבוהקים והגיש לה קופסא קטנה מקרטון כחול, מלאה
בכדורים שמנים צבעוניים. להרגיע.

עמית מביטה בקופסא הזאת, מבט יותר חד וחסר עכבות מזה מעולם לא
היה בה. ואותה שרשרת מלים בראש סגורות למעגלים אינסופיים, לא
פותחות חריץ לסייג. מימים אמרתי לעמית שככה היא. כל מה שאני
לא. סגורה על עצמה. קונקרטית. מכוונת למטרה, ובאין מפריע
מבקיעה שערים חלקים. נבונים. גיבורים.

בשנים האחרונות היו אלה בעיקר שערים עצמיים. המלכה שלי חוותה
מהלומה קשה בטירה שלה, מצבאות אויב. הסוס מטרויה הצליח להיכנס
לליבה הקט, החשוף, העדין, ולהלום בו. הוא החריב שם בתבונה, כל
פיסת שמיים. כל כנף הוא מרט, כל נוצה הוא קילף מעורה של הילדה
שלי. גם את אלה, הרזרבות.

היא ילדה יפה, עמית, היא יפה גם עכשיו, כשפניה מכחילות עם
האש, מאדימות עם הקור. גם כשהיא שונאת היא יפה, גם כשהיא
אוהבת. היא מצאה דרך, עמית שלי, להזכיר לעצמה כמה היא לא
שווה, כמה זה מגיע לה, כמה היא חסרה. היא בנתה לה טירה חדשה
מאז שההיא נחרבה. טירה של מחשכים ותיאוריות נורא על זוועות
ועונשים. שדים ומפלצות היא מגדלת שם בחרטה, מאכילה אותם
ומפטמת, מדדה ומתפתלת, "מצאתי את ביתי" היא אומרת בעצב, ופונה
לקרוע בבשרה. בסיבוב הנכון, גם על זה היא לא סולחת לעצמה.

כבר ארבע שנים היא מבכה ומתייפחת, מצרה על מר גורלה, ושונאת
את החולשה הזאת. בכל רגע יקר בו עולה מעט מהאהבה הטהורה היא
שולפת את הטפרים ונאחזת. חדרי הטירה שלה כבר מלאים שריטות
ציפורניים מהאחיזה, אבל כל פעם מחדש היא מנסה שוב. מקווה,
אולי הפעם.

"אולי הפעם אני אלך לאודישן הזה, ויראו את מה שאני. אני הרי
נורא חמודה, גם אם הטירה שלי חרא, וגם, הנה, יש לי חברים
שאוהבים, ומחבקים... ואני יודעת לשחק גם... אני נותנת את
הנשמה, אני אתן את הנשמה!" ככה היא, עמית שלי. נותנת את כל
כולה. עד הסוף.

עד הסוף היא רוצה להיות שחקנית, עמית שלי. לא משהו יקר,
מוכר... שחקנית. "אולי" היא אומרת בסתרי ליבה, "אולי, אחרי
שכבר אצבור נסיון, ואעבוד מספיק זמן, ואאמין בעצמי, ויאמינו
בי, אולי גם אנשים יזכרו אותי, ואדע שנגעתי." אבל בינתיים,
בינתיים היא רק רוצה צ'אנס. לא משהו רציני... צ'אנס. היא
מגיעה ברזולוציית ענק של טוב ושפע, משוכנעת, אולי, אחרי לילות
של אבדון, של סקס מזדמן, סמים ואלכוהול, אולי זה יקרה לה.


הנה היא. חזרה. פניה לא מבשרות טוב. "לא היה מושלם", היא
אומרת. ככה היא, עמית שלי. "עולם מושלם אמיתי מביא איתו רק
ניצחונות". אבל עוברים הימים, והטלפון לא מצלצל. "צדקתי".
"נו, אז העולם דפוק," אני אומרת לה, "לא לראות את הקסם שאת".
"לא" היא אומרת "אני לוקחת אחריות. זה לא שהעולם לא מושלם. זו
אני." ובגוף כבר מתניעות רכבות המלים הידועות, וטפריה
מתכנסים, מוכנים לשנת חורף.

היא כבר שם עמית שלי, בזרועותיה הגדולות, העדינות, היא כבלה
את עצמה לטירה המקוללת. "במודע!" היא גוערת בי בראש, "במודע".

בלילה שלפני היא כתבה לי הודעה: החלטתי. אני אקח כדורים
ואמות. בבוקר הסתכלתי על זה מעורפלת. רגילה לעוצמות הרגשיות
האלה. זו השפה שפיתחנו לנו, זה עולם המילים שלנו. רק אחרי
דקות ארוכות החלו הרעדים בגוף. היא כתבה את זה באחת בלילה,
השעה שש בבוקר, מה אם היא כבר מונחת לה שם, ולבבה קו רציף של
דממת אלחוט.

שלחתי לכל מי שיכולתי את מילותיה הפצועות, חברות משותפות
סיפרו לי, הן בדקו אותה, את הפחים ליד המיטה, למצוא רמזים או
עקבות, אילצו את עיניה לפקוח, דיברו להכרתה, ומצאו נשימות
סדירות ופעימות. נרגעת לכאורה, המשכתי את חיי כרגיל. קולותיה
של עמית שלי עם קולותיי התערבבו לי במח, צווחים, לא מרפים.
ובכל פעם שיכולתי, פירקתי את זה. כי אני ככה, גואה ומפרקת,
מפרקת וגואה. בכל רגע סיפרתי לעצמי שאני מסיימת רק את המטלה
הבאה ברשימה, ומייד אני נוסעת אליה, אבל בחרתי בנחמה, באמונה
שהיא לא תעשה לי את זה. לי.

השעה שבע וחצי בערב. סימנתי וי אחרון למטלה התחתונה ברשימה,
ויצאתי מהעבודה. כתבתי לה שאני שמחה שהיא חיה, שאני הולכת
לנוח כי הראש שלי רועם מהאירועים. הראש שלי. בשעה שבע וחצי
עמית שלי נגשה לבית המרקחת השכונתית. "טפריי אינם יכולים לשאת
את כובד משקלי יותר, השריטות הפכו פצעים, הפצעים הפכו דלקת."

אני אינני עמית. אני נכנעת אבל נשארת, דרך נחיתות קומתה
של הכניעה אני עפה, בכנפיים מדדות, מוכתמות, רגילות.
עמית שלי היא מלכה, היא משהו רציני. היא לא תיכנע, היא תביט
למוות בעיניים, ובנוצותיה הקסומות האחרונות, היא תעפעף. כמו
כוכב רוק אמיתי. היא נסיכה אמיתית, עמית שלי.

עמית לקחה 15 כדורים. לא משהו רציני, הם היו טבעיים מחפיסת
קרטון כחולה, אפילו שטיפת קיבה לא עשו לה.
אני אוהבת אותה את עמית, תמיד, יותר מאי פעם. היא חזרה לחיים,
אבל משהו נהרג שם.



היום, בצדק, אני לא מוזמנת לטירה שלה.