היום, היום לפני חצי שנה
רעדתי לבד, רעדתי איתך
מעיניי זלגו הדמעות,
ואתה החלטת אותן למחות,
אמרת ששום דבר לא מעניין,
רק שאני את עצבותי - אהפוך ואתקן,
שאחזור לחייך,
שארגיש טוב, שאהיה שמחה
את יגוני קיוות להעביר במהרה,
הגשם ירד, חורף, הטיפות כיסו את הרחוב,
ואתה אמרת שאותי לא תעזוב,
ישבת, שמעת קיטוריי וראית אותי זועפת
ונ-ש-א-ר-ת,
ועל זאת למרות כל שהיה
לזכותך אני זוקפת.

והיינו, היית עימי ואני עימך,
והצלחת להפוך צערי לשמחה,
לעודד ולתמוך
לגעת ברוך - לאהוב,
אך היום לאחר חצי שנה
תמהה אני, אם עשית זאת מאיכפתיות
או מעצם חולשתי כיתרון לכיבוש המין הגברי את הנשי ?!

על זאת לא אענה, ולא אבוא על סיפוקי בתשובה,
חותמת כאן בלומר לך איש יקר - תודה
תודה על כל שנתת,
תודה על שהיית שם,
והיית אחד כשהיו רבים - אך אתה לא איכזבת באמת (ובתמים?)
עדיין אוהבת ומנסה לשכוח,
המוח רוצה אך הלב מסרב למחוק ודף חדש לפתוח.

בתקווה לסגירת מעגל מהירה,
היא, אני
וסרקסטית מדומה

2.10.06