המבחן האחרון

אור לבן, בכל מקום אור לבן. קירות לבנים, שולחן לבן, מיטה
לבנה. ראיתי לבן והייתי לבן. עכשיו אני מבין מדוע אנשים
משתגעים. אז, לפני מספר מאות שנים בתי חולים היו לבנים. כיום
הכל לבן. כיום או בעתיד? לפני מאות שנים או אתמול?
הם נתנו לי שעתיים. זהו מבחן אחרון של שריד ימי הקדם. בעוד
שעתיים גם הוא ייעלם וסוף סוף אוכל לנוח. האם הם ימשיכו במחקר?
כמה אנשים יתרמו דם? האם יהיה ביניהם נער מיוחד שיחשוב כי יכול
להערים על כולם? האם גם עתידו של העולם החדש יהיה קבוע מראש?
אולי יהיה נחמד להיווצר שוב בעולם ההוא. במחשבה שנייה, אולי
לא. אני עייף ולא יכול יותר להילחם. עכשיו הם יודעים את האמת
וזה לא משנה מה יעשו איתה, גורלם קבוע בדיוק כמו גורלי. אנשים
מעולמי...או אנשי העתיד?
דבר אחד הבנתי. אנחנו הפסדנו את המלחמה כעת אבל הם הפסידו את
שלהם לפני אלפי שנים וניצחונם עלינו היתה רק בדיחה מרה.
הניצחון הרגעי נתן להם תחושה של שליטה וכוח אבל המנצח האמיתי
היה הזמן, הזמן שהם ניסו לעקוף, לעוות, ליצור מחדש. זמן זה
השפיע על גורלנו לפני אלפי שנים והוא נשאר השליט היחיד גם כיום
בעידן הטכנולוגיה הלבנה...
אני עייף מלחשוב אבל המבחן רק החל. אולי אם אשכב על המיטה
הלבנה, אסגור את עיני ואחשוב על העבר, אולי אז אצליח להימלט אל
החשכה...אך אולי החשכה היא בעצם לבן שאיבד את ברקו?

לפני אלפי מאות שנים:
זה היה אחד מאותם הימים הרגילים. התעוררתי מצלצול שעון מעורר.
הוריי חיממו את החדר והכינו ארוחת בוקר כך שלי נשאר רק לצאת
מתחת לשמיכת הפוך, להתלבש, לסדר את התיק ולרוץ אל תחנת
האוטובוס. הנסיעה אל בית ספר ארכה כרגיל קצת יותר משעה. הייתי
אמור ללמוד למבחן, אך שקעתי במחשבותיי. זה הדבר היחיד הגורם לי
אושר אמיתי. לפעמים איני שולט במחשבותיי-חלומותיי והם יוצאים
מציאותיים ומוזרים כאחד. לפעמים איני בטוח אם אירוע מסוים קרה
באמת או שרק דמיינתי אותו. לעתים אני מנסה לשלוט בחלומות אך
תמיד לא מצליח וכך אפילו טוב יותר. אנחנו שולטים מספיק בחיים
אמיתיים ולפחות בחלום אני לא חייב לקבל החלטות משלי.
כרגיל איחרתי לשיעור. המורה לא אמר מילה. מאז שהתחלתי ללמוד
בחטיבת הביניים הוא התייאש ממני והפסיק לשים לב אלי. אני עוד
אראה לו.
חברי למעבדה הרכיב מעגל לניסוי אך הוא לא עבד לו. הבטתי
במכשירים שעמדו לפניי וצחקתי. המכשירים הישנים האלה, מכשירי
תקופת החושך. כבדים, לא מדויקים.
מדוע אני מרגיש כך? מכשירים מחלומותיי עולים על כל דמיון.
מאיפה הם צצו בראשי?
תחושת  התסכול נעלמה מהר מכפי שהופיעה. התיישבתי ועזרתי לחברי
לסיים את המדידות. העולם שלפניי היה שוב חדש ונוצץ.

המבחן האחרון:
הייתי טיפש. התבוננתי יותר מידי בתוכי ולא מסביבי. מה אם הייתי
שוכח את תחושת הישן? מה אם הייתי מפסיק לדמיין ולחפש את הלא
קיים? מגדלים לבנים, גשרים שקופים המחברים ביניהם. רק אם הקשר
בינינו היה פחות יציב, רק אם הוא-אני לא היה מפתח את כישוריו.
חיפשתי תשובות ומצאתי הרס מוחלט. האם זה היה הפתרון היחיד? האם
זו אשמתי או אשמתו?

הווה:
כשנכנסתי הביתה משרתי קידם את פניי. בקול מונוטוני וחיוך גדול
הוא הודיע שהוריי לא יגיעו לארוחת ערב, כרגיל. הבטחתי לעצמי
שבשבוע הזה אמצא זמן לכוון אותו לקול שמח יותר או לפחות אמחק
את החיוך המטופש. רובוט זה היה ישן מאוד, האחרון ששרד את
המהפכה. הוריי שומרים עליו רק כי הוא היה שייך לסבי ובעוד
כמאתיים שנים יהיה שווה הון תעופות כאנטיקה גרוטסקית אך מלאה
זיכרונות.
נכנסתי לחדר. מהחלון נשקפו הרים אדומים וים לבן. החלפתי את
הנוף לחול לבן. ניסיתי לדמיינו בצהוב אך ראשי החל לכאוב.
מעניין איך ההרגשה לגור תחת שמש צהובה וכל יום לצלול בין הגלים
הכחולים. מעניין אם אוכל להרגיש את הצבעים כשאבקר אותו.
נשכבתי על לוח הרדמה, ההמצאה האחרונה של אבי וביקשתי ממנו
לעלות מעט. צפתי באוויר ומעלי זרחו כוכבים, כאלה שהוא רואה.
ניסיתי למצוא אותו אך לא הצלחתי. אני צריך ללמוד להתרכז יותר.

התחלתי להרגיש אותו לפני כמה שבועות. הוא עדיין תינוק ורוב
הזמן ישן. כשרק נכנסתי אל תוך ראשו, הרגשתי את טעם חלב
אימו-אימי. טעם שמיימי! קנאתי בו-בי. בזמן ההוא לא הייתי צריך
לשתות תמיסות המפתחות את כישורי האור הלבן. כמה טוב בעולם
הירוק, עם האור הצהוב, מיטות עץ וחלונות עם נוף אמיתי. טוב,
אסור לשקוע בו עכשיו. הוא צריך לגדול, להתפתח. אולי אבקר אותו
אז.

הווה:
עבר חודש ולא יכולתי להתאפק. הלוח חיכה לי ככלב נאמן. את
משמעות הביטוי העתיק זה הבנתי רק עכשיו כשעליתי על הלוח וסגרתי
עיניים. הפעם לא אני אלא הוא בא אליי. עוד לא הרגשתי עוצמת
רגשות שכזו. תמיד אני שם חסימות כדי להיות מתבונן מהצד ולא ממש
הוא, אך נראה שגם שם אני מתפתח. הוא-אני. באותו הזמן שיחקתי עם
יצור שאין כמוהו בזמני. נגעתי בפרוותו הלבנה, ליטפתי מאחורי
אוזניו. הכלב קשקש בזנבו וידעתי שזה מהנאה. הקשר נותק בחדות
כשאור מוזר פגע בעיני. הלוח חזר לרצפה.
"אני מתחיל לאבד את עצמי וזה כואב ונפלא. הוא לא אני, הוא
עבר." סגרתי את היומן האלקטרוני ונשכבתי במיטתי הלבנה.

לפני אלפי מאות שנים:
הגיע השבוע המיוחל של חופש. עוד מעט יתחילו מבחני סיום אך
בינתיים יש לי זמן להירגע ולהתרכז בו. בו או בי? לא יודע, אבל
אני חש אותו-אותי במקומות מוזרים שלא קיימים בעולמנו. הוא גם
חושב ומרגיש אחרת ורואה הכל בלבן. לפעמים אני מרגיש אותו בתוכי
ואז יש לי שני מוחות. בעבר הוא בא בהפתעה, רק בלילה וקראתי לו
חלום. עכשיו אני יודע שהוא אמיתי ואני מחכה לו. פעם הצלחתי
אפילו לקרוא לו בעצמי. סגרתי את עיני ונתתי לעצמי לשקוע בעולם
דמיוני. הוא הופיע מיד. הוא-אני ישבתי בתוך כורסא לבנה, חגור
חגורה בהירה. לפני ישב אבא. ראיתי רק את גבו אך מיד ידעתי שזה
הוא. אביו לא אבי.
הכלי בו נסענו היה שילוב של מכונית ומטוס קטן. הסתכלתי מהחלון
אך ראיתי רק ערפל אדום. ידעתי כי הוא הורג אנשים ואנחנו חיים
רק בתוך המגדלים הלבנים המקושרים בעזרת גשרים הנראים כעשויים
מזכוכית. למה הם יצאו מן הבית? לאן נוסעת מכונית-מטוס? מדוע
המילים הוא ואני מתערבבים אחד בשני עד שאין בהם שום הגיון?

הווה:
אם רק ידעתי בשביל מה אבי יצר את העולם ההוא... אם רק הייתי
יודע! האם הוא לא הבין כי יוצר חיים, האם לא ידע כי גם להם יש
זכות קיום? שלי יש זכות קיום בעולם ההוא? אם הייתי יודע את
הסיבה האמיתית לא הייתי מתערב עם חבריי. לא הייתי אומר להם כי
אצליח לתרום דם ולקבל כסף למרות שבמודעה היה כתוב "אנשים בלי
כישורים לבנים". כל הזמן שבזבזתי כדי לשלוט בכוחותיי הטלפטיים,
כך שגם בדיקות יסודיות לא הצליחו לגלותם. כשעברתי את מבחן
ה"אדם הרגיל" הייתי כה גאה! אם רק היו מדקדקים יותר... אם היו
מגלים לא הייתי מגיע למצבי. מעולם לא הייתי מת, אולי גם אותו
העולם לא היה מת. אך מצד שני  לעולם לא הייתי רואה צבעים...

המבחן האחרון:
מעניין איך זה קרה, איך קרה שטלפטיה של נער רגיל ממאה העשרים
הייתה חזקה יותר משל נער שכל חייו עסק בה? מה היה קורה אם הוא
היה חזק יותר והיה מסוגל לאטום את ראשו! אם הוא היה יכול לבצע
זאת ולא לתת לי להיכנס... אם יכל או אם רצה? כל הזמן הזה
הרגשתי אותו, הרגשתי את עצמי בתוך עולם שהיה צריך להיות שלי...
אבל אף פעם לא חשבתי על רצונו והרגשותיו. במקומם באו
רגשותיי... אולי הוא רצה שאדע...האם הוא תכנן שאקח את עולמי
ואהפוך לאדונו? האם הוא רצה לשלוט בו דרכי? לא יודע וכנראה
לעולם לא אדע. אך גם זה כבר לא חשוב. הייתי רוצה לשכוח, לשקוע
בחשכה, אך הזמן רודף אחריי והאור הלבן זוהר ומחזיר את העבר...

הווה:
נסעתי עם אבא למעבדה. הוא בדק בין השכפולים ומצא אותי. הוא לא
דיבר הרבה, רק הביט בי במבט מאשים. הפניתי את מבטי, אך הוא תפס
את ראשי והכריח להסתכל ישר בעיניו.
"אתה מבין מה עשית? פגעת בניסוי כולו! האם אתה מבין לשם מה
יצרנו אותם? אתה-שם, זה לא אפשרי! חיסולך יתבצע בהקדם האפשרי.
אתה חייב לדאוג לחסימה."
לא סיפרתי לו על רצוני להישאר בעולם העבר, לראות שמש צהובה וים
כחול, להרגיש ולראות יותר מלבן. אבי מעולם לא התעניין
ברגשותיי. אם לחשוב לעומק, הוא לא ממש התעניין בי. אני הייתי
אחד המחקרים שיצאו מכלל שליטה. בכניעות נתתי לו לבצע את חסימת
האותות. כבר הרבה זמן כוחותיי היו מעבר להגנה פשוטה זו וברגע
שאחזור לחדרי אוכל ליצור קשר איתו בלי שום בעיות.

לפני אלפי מאות שנים:
הכנסתי אותו פנימה והתרגשות עצומה עברה דרכי כזרם חשמלי חזק,
כשהוא סוף סוף ראה את השמש והרגיש את חומה. זו פעם ראשונה שהוא
נתן לעצמו להשתחרר ולראות צבעים. פעם ראשונה שהוא אפילו שלט
בגופי. עקצוצי התלהבות נמשכו כשהוא הביט בדשא, בספסלים ברחוב,
בחתולים ואפילו בפחי אשפה. לעולם לא שמתי לב לכל אלו אך עבורו
הם היו אושר ויותר. ביקשתי ממנו להעביר את השליטה אלי ותוך זמן
קצר הוא נרגע ויכולתי להמשיך בדרכי הביתה. שמחתי לכל דבר:
לטלביזיה הקטנה במטבח, לחדרי המבולגן,
לתנור בישול ואף לקופסאת שימורים שזללנו בתאבון. הרגשתי שאני
נמצא במקום ישן וקסום. התחלנו להרכיב פזל ופתאום הרגשת חרדה
עברה בי והוא נעלם. הקסם פג.

הווה:
כמה זמן אוכל להחזיק את הסוד בתוכי? כמה זמן יעבור עד שהוא
יבין את סיבת היווצרותו ואת גורלו המר? כמה זמן עוד יישאר לי
ליהנות מהצבעים?

לפני אלפי מאות שנים:
כל פעם שניסיתי לפרוץ לתוכו, נכשלתי. הפעם אצליח. הפעם אגלה
מדוע נלחצתי כל כך, מדוע רעדתי מהתלכדות מוחלטת. אעשה מה שהוא
לימד אותי: אשכב על הרצפה, אעצום את עיני ואחשוב על עולמו, על
רובוט ישן שעל פניו חיוך תמידי... אחשוב על עצמי ואגלה את
הסוד...


הווה:
הוא מנסה לפרוץ. נלחמתי איתו ונזקקתי לכל החסימות שרק הכרתי.
אך הוא, בקלות מפתיעה, עקף אותן. אני בעולם ההוא לעולם לא
למדתי טכניקות תקשורת, לא ידעתי מהלכים וחסימות קלאסיים ולכן
אני האמיתי לא יכולתי לנחש מה הוא יעשה. הוא ניצח. הרגשתי שמחה
ותחושת הישג עצומים, גל טלפטי במוחי ונסיגה. בדיוק כמו שאני
נסוגתי ביום צהוב ההוא כשביקרתי בו. הוא הבין. מעתה לא אצטרך
חסימות מלאכותיות. בינינו נוצרה חסימת אמת.

לפני אלפי מאות שנים:
המלאכה הקשה החלה. התאמצתי להפיץ בכל העולם את ידיעותיי בנוגע
לגורלנו. השתמשתי בקשרי עמו כדי להראות להם את העתיד, אך לעולם
לא דיברתי איתו ישירות. הקסם נעלם לתמיד גם בי וגם בו.
אחרי שנים של הרצאות, דיונים ועימותים התאספה איתי קבוצת
"משחררי מאה 21". כחצי מליון גיבורים שהיו מוכנים למות בשבילי
ובשביל עולמנו. הם האמינו בי אמונה עיוורת, בי, בבחור שרק לפני
שנתיים הגיע לבגרות מלאה.
התחלנו להילחם כדי שגורלנו יהיה בידנו ולא בידי הזמן שקבע כי
בתקופה שלנו העולם נהרס. הם, בני זמני העתידיים נתנו לנו חיים
ועכשיו יתנו עצמאות-היינו בטוחים בכך. היינו כה חזקים ונחושים!
היינו כה עיוורים וטיפשים!

המבחן האחרון:
פתחתי את עיני, קמתי מהמיטה הלבנה ועשיתי סיבוב בחדר. הלובן
נכנס לתוכי, רוצה להבטיח לי שקט עולמים ולתת לי לשכוח. אבל אני
לא אתן לו. אעבור גם את המבחן האחרון. אוכיח להם כי גם עכשיו,
אחרי שנשארתי בלי בית ובלי חברים, בלי כל דמות אנושית לידי,
עדיין אני רוצה לזכור. נשארה לי עוד חצי שעה.
חזרתי למיטה. אוכל להתמודד איתם טוב יותר בשכיבה, בחזרה לשם.
הלובן נעלם באיטיות, נלחם עד כוחותיו האחרונים ביום הצהוב.

הווה:
כוחי נעלם עם הגילוי. רכותו והבנתו - גם הם נעלמו. גיליתי את
הצד הקשוח בו - בי, הצד שבלי רחמים. הוא מנצל אותי, מעניש אותי
על כך שיצרתי אותו וגרמתי לו לסבול. הוא מרגיש אותי ומתמרן בי,
אך אני לעולם כבר לא ארגיש בו או בצבעי העולם החי.

לפני אלפי מאות שנים:
חברי הנאמנים נשתתקו ונכנסתי לפעולה. די בקלות מצאתי אותו
מסתתר במעבדת אביו. לחצתי קלות על ראשו, עברתי כמה חסימות
ומלכודות ונכנסתי. יצאתי מהמעבדה בגופו ועליתי לחדר בקרת
עולמי. רציתי לחבל בו אבל כדי לעשות זאת הייתי קודם צריך ללמוד
עליו כדי לא לפוצץ בטעות מספר הרי געש או לייבש את האוקיינוס
השקט. אספתי את החומר הרצוי, קראתי אותו וכשסיימתי יצאתי
בפתאומיות. לא טרחתי להביא אותו בחזרה אל המעבדה וגופו המוחלש
נחבט ברצפה הקשה. רגשות אשמה חלפו בי, אך הן נעלמו כשאל החדר
נכנס אביו. המדען ניסה כבר הרבה זמן ללכוד אותי, אך עד עכשיו
הוא פגע בבנו לחינם. יכולתי להיכנס ולצאת בשניות ושום מלכודת
לא החזיקה אותי.

אני זוכר איך גילינו את כל הפרטים על עולמנו. הוא היה שונה
מכדור הארץ המקורי ויכל להתקיים רק מאיתנו, מתושביו. השולטים
בנו התקינו מכשירים מוסווים ודרכם שלטו בנו. קבוצתי איתרה
ופגעה במתקנים אלו אך עיקר הפעולה התרכז בי. למדתי על האנשים
ללא כוחות לובן שתרמו דם כדי ליצור אותנו, על החומרים שהופצצו
כדי לקבל כדור ארץ חדש, על דרכי הבקרה של המדענים והאם אנחנו
יכולים להתנתק מהם סופית.
במאמץ אחרון חדרתי לתוכו. הוא נלחם יותר מהרגיל, אך הוא כבר
מזמן לא היה בן אדם אלא גוף בעל רוח חלשה, בקושי נושמת -
תוצאות של מבחני חסימה ארוכים וניסויים שערך עליו אביו כדי
ללכוד אותי. ניצחתי ולחצתי על כפתור ההשמדה. בשניות אחרונות
הוצאתי אותו מהחדר וכשיצאתי מתוכו שמעתי פיצוץ אדיר. זה היה
הרגע שלנו! השמש הצהובה, הים הכחול, הדשא הירוק- כל זה היה שלי
ושלי בלבד! עד כמה הייתי טיפש...

הווה:
זהו יומי האחרון. העולם חשוב יותר ממני - לפחות כך חושב אבי.
עוד מעט הוא יבוא ויבצע את התכנות האחרון. אהפוך למלכודת
בשבילו, למלכודת האור הלבן. כמה שהוא הכאיב לי, ניצל אותי,
שיחק בי, עדיין עצוב לי לחשוב על נפילתו. לפחות לא אחיה לראות
זאת. עייפתי לשחק בשני מגרשים וגם אם אבי היה משאיר אותי
בחיים, לא היו נשארים בי כוחות לחיות. עוד מעט אהפוך
לנטול-רצון, כך קוראים לתכנות זה. עוד מעט המאבק יסתיים- חיי
וגם חייו.

המבחן האחרון:
מה אם הייתי מכבד אותו ולא הייתי מתענג על הרגע הגורלי? אולי
חבריי היו איתי עכשיו. אך הם בטח היו מוצאים דרך אחרת להשמיד
אותנו. בעצם לא הם אלא הזמן. הזמן לא אוהב תרמיות שכאלו והוא
מיהר לתקן את הנעשה. למה אנשים חושבים שהם יכולים לשנות את
העבר? העבר הוא אוסף עובדות. עובדות מתות הנשלטות על ידי הזמן.

כן, אני לא הייתי אדון לעולמי, הייתי רק כלי זירוז פשוט.
נשארו עוד עשר דקות עד סוף המבחן ועוד שעה של זיכרונות עד מות
עולמי. הזמן נעצר ופתאום התחיל לרוץ. מדוע הניחו בני אדם כי
פעם יוכלו לשלוט בו? למה הם גרמו סבל כה רב לנו, לאחיהם
הקטנים, להם עצמם... האור הלבן...עוד עשר דקות לחיות...

לפני אלפי מאות שנים:
ניתקנו את העולם מהם. השמש הייתה שלנו. השמיים גם כן.
עצמאיים-לא ממש. עכשיו אני שלטתי בהם. שלטתי בחיים, בכדור הארץ
הפרטי שלי. לניצחוני חסר רק דבר אחד. רציתי להיפרד מיוצרי,
מהאני השני. לא שנאתי אך גם לא אהבתי. הייתי מלא ברחמים בלבד.
כשנכנסתי אליו הייתי צריך להבין כי משהו לא כשורה. לא הרגשתי
את כאביו המתמשכים, את העייפות הכרונית ואת התסכול. בעצם, לא
הרגשתי כלום. למוחו - למוחי שודרו אותות משונים, אותות לבנים.
בבהלה חזרתי לעצמי והבאתי מוות לעולמי. האור הלבן התפשט לכל
מקום עליו הסתכלתי. אנשים צעקו בהיסטריה והשתוללו ברחובות,
חבריי הנאמנים נפלו לפניי והתפתלו בכאבים. תפסתי סכין ועקרתי
את עיני, אך היה מאוחר מידי. הרעל היה בכל מקום וכשהרמתי את
ראשי, שמש לבנה האירה את החורים המלאי דם שפעם היו עיני.
אנשים-גיבורים נהרגו בשניות  ספורות, הם נקמלו ואני נשארתי
באמצע הזוועה מנסה לסגור את אוזניי ולא לשמוע את הצווחות
הנוראיות שמסביבי. שעה של גהנום... ודממה. נשארתי לבד בעולם
כולו! בעולם לבן שלי שאני שלטתי בו...
בכוחות אחרונים חזרתי אליו, לחפש הצלה והסברים. לא הספקתי
להתאושש, להרים את ראשי ולהבין כי שוב אני יכול לראות ואביו
כבר תפס אותי. הוא התבונן בעיני בנו המת וראה אותי. הוא זה
שהכניס אותי לחדר הלבן ונתן לי שעתיים-מבחן הזיכרון האחרון.

המבחן האחרון:
כשהוא נכנס לחדר הייתי מוכן לקראתו. ראיתי בעיניו אור לבן.
"עכשיו אתה יודע." שאלו עיניים האדומות.
"כן." ענו בשתיקה עיני. עכשיו ידעתי. ידעתי כי בסוף המאה
העשרים ואחת המדענים פיתחו אור לבן, אור שפיתח 90% ממוחם ופיתח
המון יכולות מיוחדות וביניהן טלפטיה. אך האור הלבן דרש מחיר
יקר. הוא קלט בתוכו את חום השמש ולא נתן חיים. אנשי האור הלבן
בנו חללית ונדדו בה עד שמצאו את הכוכב האדום, היחיד שיכלו
לחיות בו. כוכב זה רעיל, אך אורו היה יחיד שלא נקלט בתוך הלבן.
כך הם חיו אלפי מאות שנים, חכמים, לבנים. אבי יצר את עולמי כי
אחרי זמן רב המדענים שכחו איך נוצר האור. עכשיו הוא יודע מי
יצר אותו ומי אשם בהריסת ביתנו, עולמנו. אבל ידיעה זו לא תיתן
לו תקווה. זה ממש לא משנה כי לא נשארו לו שרידים. אני הוא שריד
הקדם האחרון, אך זמני עבר לפני אלפי שנים והאור הלבן שולט
עכשיו. הדקה האחרונה חלפה...