"אתה כועס עליי, ים?" שאלתי בקול תמים משהו.
"אתה יפה, אתה יודע?"
אם יהיה לי בן, אקרא לו גל.
התבוננתי בקנאה בגלים העטופים לבן, שמגיעים לרגליי ונספגים
בחול החם.
אותי, אף אחד לא עוטף בלבן. רק מבכים אותי.
קר כאן. לא הייתי צריכה להיכנס לים קודם. בעצם, כן הייתי
צריכה- אני חייבת להיכנס לים, לפחות פעם אחת בשבוע. זה מה
שאמרו לי כשעליתי.
קיפלתי את כנפיי וקמתי.
"אני שונאת אותך" צעקתי.
"שונאת את כל מה שלקחת. כל כדורי המטקות, הגלשנים, הדליים,
שקיות הפלסטיק, בקבוקי הבירה המנופצים. את כל ההליכות הקיטשיות
של זוגות לאור ירח, את כל השקיעות שטבעו בך. כל המערבולות
שהטביעו אנשים."
הים שתק, ורק הגלים המשיכו לבוא.  רצתי לתוכו, נעמדתי כשהמים
מגיעים עד לאפי- כדי שהפה שלי יהיה בפנים, שהגלים ישמעו.
"רק תן לי לחזור" ביקשתי.  "אני אתן לך את הכנפיים שלי, את
השמלה הלבנה. רק תן לי לחזור לעולם שלי."  הים נדם- הגלים
התיישרו והקצף כיסה את כולו כמו שמיכה. ידעתי שזו הדרך שלו
לסרב לבקשתי, לסרב להחזיר אותי לחיים.
בסך הכל רציתי לראות איך זה להיות מלאך.