היא תמיד מחכה לרגעים האלה, בחורף,
שהיא עומדת בחוץ, ומרוב קור, לא מרגישה את גופה.
אפה נהפך אדום, כמו עור של תינוק שנולד לפני מספר רגעים ורדרד
כזה, עדין.
כל נשימה מוכחת ע"י ענן לבן צונן.
כל נשימה מתעתקת, נעשית איטית יותר, ניתן כבר להרגיש את האוויר
הקפוא בגרון.
נקישות שלא ניתנות לשליטה של שיניים. משיכות אף לא רצוניות.
האוזניים כבר לא מורגשות, אם כי בכל זאת שורפות.
מקופלת בתוך הסווטשרט השחור הגדול, שמכסה את שתי ידייה,
ובישיבה, מגיע עד הברכיים.
הצעיף האדום מציל את הגרון, ונדמה כי בלעדיו, הנשימות יאטו עד
לכדי עצירה, העפעפיים, יעצמו כלא נפתחו מעולם.
הרוח מחליקה על לחייה, מאדימה אותה עוד קצת, מעבירה צמרמורת
מהלחי, לאורך כל הגוף.
לפעמים, אינה מבחינה בין כלל הדמעות לבין טיפות הגשם הקפואות.
כל טיפה בעלת חיים משלה.
בזוית עיניה, שביל כמעט בלתי נראה, של דמעה מלוחה,  שהתערבבה
עם כמה מטיפות הגשם.
צלילי הגשם הנופל על הבלטות, כמעט ולא ניתנים לשחזור, רעש
מחריד, שהרגיע אותה כל כך.

בעודה לא מרגישה את גופה, אצבעותיה לא נעות יותר מתנועות הרעד
הבלתי נשלט,  הריסים שלה דבוקות אחת לשנייה, ונדמה כי קפאו כך.
היא נושמת לאט, מרגישה כל חלקיק של אויר קפוא שנכנס, וכל טיפה
של אויר שחסר ביוצאו.
לרגעים האלה היא חיכתה, כל הסתיו, כאילו צחק עליה, והתגרה בה
לכל אורכו. הרוח שנשבה מחלונה, שהזכיר, רק מספיק כדי ליצור
געגוע, את משב הרוח הקפוא, באותם רגעים, בגשם.
כך ישבה, יום אחרי יום, מבול אחרי מבול.  בשקט.
מקופלת מתחת לכל שכבות בגדיה, מקשיבה לרעש המרגיעה של כל טיפה,
מושכת באפה, ומנגבת את דמעותיה. באותו הכסא, באותה המרפסת,
באותו החורף.
אותה מלנכוליה לא מוסברת, רדפה אותה שנים לאחר מכן. בקרוב יהיה
ניתן לעבור, בספירה, גם ליד השנייה.  היו שנים, שאותם בגדים
גדולים נועדו לשם חימום בלבד. היו שנים שנועדו להסתיר את צלקות
שנועדו לשבור את אותה הרגשה אהובה בחורף, כשהגוף לא מורגש.
לפעמים הסתירה את הגוף עצמו.
מחשבותיה לא נדדו לעניינים עמוקים יותר מחייה שלה, מעולם לא
חשבה על משמעות החיים, אם אלוהים אכן קיים, או אם יש אמת אחת.
מדי פעם התעמקה בריחות השונים של החורף, לפני או אחרי הגשם,
ובתנועה הכמעט בלתי נראית של הערפל.