אהוב שלי, מדהים שלי.
הלכת ואתה לא חוזר, והריקנות העצומה הזאת בתוכי רק מחכה שתתקשר
ותמלא אותה. אבל אתה לא תתקשר יותר,נכון?.
השארת אותי לבד כמו ילד שמעיף עפיפונים ברוח,ואני לא מצליחה
לגלגל את החוט אליי ולחזור הבייתה. מה שווה הבית אם הוא ריק?
מחכה שתחבק אותי הכי קרוב שרק אפשר- כמו שהיינו מתחבקים פעם,
הידיים שלך יעטפו אותי בחיבוק דובי ואני ארגיש הכי בטוחה
בעולם.
כשהיית איתי לא היה אכפת לי אם כל הבניינים בעולם יתפצצו,
אנחנו הרי נחיה לנצח נכון? ברור, הרי בחוץ אין מוות רק חבל
שאחרי כל האשליות שלי המוות תקף מבפנים.
אדון לבן עם בגד שחור שבא לגנוב אותך ממני.לא לימדו אותך לא
ללכת עם זרים?!.
מכל האהבה הענקית הזאת לא נשאר כלום, רק מצבה לבנה שהגשם
השאיר עליה פס אפרורי.
                                       

יקר שלי.
אני כותבת וכותבת אבל המילים כאילו מסרבות להיקלט, מבחוץ
מגיעים אליי רק הדים של: הוא מת, הוא מת, הוא מת.
אז מתת גיבור גדול, חזק על חלשים, ואני נשארתי עם הכאב העצום
הזה.
עם המחשבות על מה שיכל להיות  ואין.
קין רצח את הבל, והטפשות רצחה אותך.כל הגעגועים העצומים האלה
שהתגעגענו היו רק הכנה לגעגוע הגדול. לזה שאני מתקשרת לפלאפון
שלך ואף אחד לא עונה.לכתבה עליך שמרוחה אצלי על השולחן.
כולם מנסים לגלות מה היית, ורק אני מבינה שכבר לא תהיה.
לא תפחד יותר מהמבחן בהיסטוריה, ולא תתקשר אליי בהיסטריה
כשתקבל 90.
                                     

 באיזשהו שלב הבכי ייגמר אני אנגב את העיניים ואחזור אל חיי.
גם בידיעה שהמוות מחכה בפנים.
אני אשתוק ואני לא אספר לאף-אחד, על החסך שיש בפנים, כל אחד
מגלה אותו בשלב מסוים- פשוט אני גיליתי קצת יותר מוקדם.
בגללך.
אל תדאג, אני אהיה ילדה טובה. בשבילך.
אני אקבל 90 בכל המבחניםבהיסטוריה.בזכותך.                    
         אני אהיה אני בידיעה שפעם לי היה אותך
.ואין.
                                 
                                     

 
מדי פעם אני אסתכל לשמיים ואעשה לך פרצופים.
הגשם יסתיר את המים שיזלגו לי מהעיניים
לפעמים יסתירו אותי ממך העננים.
אבל אתה תהיה שם, תסתכל עליי ותחכה שאני אבוא אלייך.          
     אף פעם לא ידעת לעשות את הצעד הראשון.