נאמר כבר הכל.
אין לי מה להוסיף לזה
דחייה ודחייה, עוד דקה ועוד אחת
מילים מתרוצצות בשפות זרות
ואני רואה רגעים חולפים לי מול העיניים
מנופפים לשלום וממשיכים הלאה.
חוסר האונים הזה,
שאפשר לקטלג אותו כ'מטריף הדעת'
מוציא ממני כל רגש אנושי
ואפילו מסיכת הרעב נטמאת
בדממה האלחוטית.
ברגעים כאלו,
בהם ההיגיון משוטט ביבשות אל-אנושיות
מגן דוד קטן מיטלטל על פרק ידי
ויש לי תצפית די טובה מהמרפסת
למחוז האלוהים.
הלילות ארוכים והפחד...
[הסוראיליזם הפרטי שלי]