אני שוכנת בממלכה של עננים בימים האחרונים. רציתי קצת
להתרחק, להסתכל על הדברים בפרספקטיבה שונה, מבט מלמעלה על
החיים שלי.
רוח זה לא דבר רע. אני שטה על מרבד קסמים לבן ורך, משחקת
תופסת עם קרני-השמש ולקראת הערב מקפצת בין העננים כדי לתפוס
מקום טוב לצפות בשקיעה.
אז נכון שההתחלה בינינו לא הייתה מוצלחת, אבל נראה לי שהמצב
משתפר. לא ציפיתי שאגיע כל-כך רחוק, שאשרוד כל-כך הרבה זמן.
כל פעם היה דבר אחר שגרם לי לחשוב על להשתקע באדמה, אבל במבט
לאחור הכל היה צריך לקרות. כל הדברים האלה גרמו לי להיות מי
שאני היום, ואני פחות או יותר מרוצה מהתוצאה.
עם הבוקר והטל והצפריר, אני מתכרבלת בענן קטן, וחושבת על כל
אלה שפיספסו אותי. אלה שהייתי מוכנה לחלוק איתם את הממלכה
שלי, וגם יותר. ואתה, הראשון, לעולם לא תנדוד לי מהמחשבות.
אתה תמיד תרחף מעלי, תוריד עלי מטר של געגועים ואכזבות. אבל
גם הגשם שלך יתיבש, וגם אתה תתאדה ממחשבותי, ואוויר נקי וחדש
יזרום בראותיי וגופי, ולא עוד העשן הסמיך שלך. עשרות של עונות
עברו מעלינו, ואני המשכתי להציע, כמו ערפל מטופש שמסרב
להתפנות. אבל התפזרתי, ואתה פיספסת את אביב חייך.
עוד יום עבר, ואור עתיק מלווה אותי בטיול ליילי לאורך רכס
ה'מעונן חלקית'. מחר אני חוזרת אליכם, החיים שלי. העננים תמיד
ידאו, אבל אתם יום אחד תעזבו אותי, בין אם אסכים ובין אם לא.
אולי באמת הכל קורה לטובה.
  יום חדש וזהוב עולה, ואני מחייכת.





1/10/06