את אותם פנים אזכור עד מותי,
חיוך אחרון שהיה אמיתי .

המונית בסוף הגבעה,
חתכה את רוח הנעורים, שהשתוללה.

גשם ראשון של תחילת שנה ביום קודר,
על כאב, שלא ניגמר ועדיין סוער.

שבע ימים שעברו לתוך כאב של חיים,
ואף מילה שלא אמרתי.

שלושה חברים היינו, שתיים ואנוכי,
הם היו שלושה , שתיים במדים ואחד על אזרחי .

ולא אמרתי מילה , שכה פעמים נאמרה .
ובתוכי היא התפרצה, וכמה שצעקתי איש לא שמע.

ברגע של שכיחה  חיוכים חדשים עולים,
וספק עלה בראשי, אם כל זה מיציאותי .

והחיוך האחרון שהיה אמיתי ,
על אותם פנים שאלך איתן אל תוך מותי .