הקפה של הבוקר מעורר כמה שאפשר
מרגיש קצת מריר, לא נשאר עוד סוכר.
הטמפרטורות בלילה ירדו
ומים מתוקים-חריפים התאדו.
יש לי צבע בקשת מטייל לבדו
כבל לא מתרועע עם שמסביבו.
הגלים שבים הגדול אותי סוחפים
לא יודעת לתפוס, כמעט, הם אומרים.
וכמה שלעטוף ולנעול מנסה
וכמה שבאכזבות משלום מנוסה
ולמרות שכבר מזמן התעייפתי
יודעת-עדיין רוצה.
כמה פעמים כשהתחננתי שלא
מישהו הבטיח לקטוף לי את הירח
וכשסוף סוף האמנתי שיש בליבו
ישר ממני היה בורח.
וגם היום אומרת הרבה שמספיק
מהיום רק נגיעה באיבחה שתשתיק.
ודווקא כשלפנות לדרכי קרובה
אז מישהו חייב לשתול בי תקווה. |
