עמודי התאורה הבינעירוניים חלפו באורות ניאון מוכרים, מאירים
פיצוציות פתוחות ועסקים סגורים אחרים, לא ציפיתי למשהו אחר.
צלילי המנוע החם הדהדו באוזניי באופן מוכר מאוד, הגלגלים
הסתובבו על כבישי העיר, שלטי הגבלות המהירות חלפו כלא היו,
ובכלל, גם אם הייתי שם לב לנוכחותם שם בכביש, סביר שהייתי
מאיץ אפילו עוד יותר. דווקא.
פנייה שמאלה, שני רמזורים ישר ופנייה ימינה.
המבנים השתנו, נהיו פחות בצבעים החומים-אפורים המוכרים ויותר
בוהקים בצבע לבן-שנהב שכזה.
עצירה פתאומית ברמזור, מכונית משטרה מרעישה בקולה הכל כך
עירוני, עברה במקביל לרכבי, לרגע אף חשבתי שמשכתי יותר מדי
תשומת לב.
המשכתי בנסיעתי, הפעם עם דגש רב יותר על המהירות המופרזת.
שליחים רכובים ומצוידים בקטנועים חתכו מימין ומשמאל. משוגעים.
המבנים החלו לגבוה, אני מתקרב.
קריין חדשות החל לקרוא את חדשות השעה 3, האזנתי בחצי אוזן.
אסון מסוקים בדרום, נחיתת אונס באקוודור, רצח והתאבדות,
התחממות בימים הקרובים. עסקים כרגיל.
מיד אחריו, לאחר חסויות מרשתות צריכה גדולות, החל מגיש תוכנית
הרדיו לדבר, קולו היה נמוך ועמוק, חודר.
בימים רגילים, הייתי חושב שבשעה כזאת, עם קול כזה, הרדיו מנסה
להרדים את הנהגים על הכבישים. אך הפעם, משום מה, רק האזנתי
לעומק קולו של המגיש, בלי התייחסות להברות שיצרו מילים
ומשמעויות - קול חם, אבהי, עוטף.
שירי ג'אז איטיים החלו להתנגן, חצוצרה, סקסופון וגיטרה שקטה.
המזגן הדולק הפריע לי לחוש את הבריזה הקיצית הנעימה שהייתה
בחוץ. כמות האורות בכביש הפריעה לי לראות את העננים מתכסים
כשמיכת פוך בעננים גדולים, נמוכים ועבים. המבנים המשיכו
כמנהגם לגבוה. אני בדרך הנכונה, ידעתי.
המכונית נעצרה בשקט. ענק האבק השתרך מאחור והתחיל לדהות, כמעט
לא הבחנתי בכך. היה זה מראה יפה, אך מבטי היה נתון לכיוון
ההפוך, הרוח פגעה בשערי הארוך ופיזרה אותו, קול רעם ביקע את
השקט השורר.
טיפה נפלה. הסתכלתי לאופק הכהה השחור. לא חשתי בנפילתה, אחריה
עוד זוג טיפות עזבו את מקומם הבטוח בשמיים ונפלו, פעגו בידי.
הבטתי כלא מבין. עוד זוג ועוד אחת ועוד ועוד. הסתכלתי לשמיים,
מחפש סיבה, לא ראיתי כלום.

בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, הדמעות זלגו ללא הפסק,
בניסיון לרכך את הכאב מבפנים, אך ללא הועיל, זה היה בכי שלא
הכרתי עוד, בכי של חוסר אונים שכזה, לא מזכיר את הבכי שילדים
בוכים אחרי שנכווים, לא בכי שבוכים אחרי שאחד ההורים צועק
עליך שלא היית בסדר. בכי חדש, כאב פנימי חזק, לא עוזב.
בכיתי, ללא הפסקה. התחננתי שעיניי יתייבשו וכאבי סוף סוף
ייפסק.
גופי לא שמע לי, עיניי לא פסקו מלנזול, כמו גשם באמצע סערה.
הכאב לא עזב, הדמעות המשיכו.
בכיתי עוד.
בכיתי.