"התגרשתי, ואני נוסע להודו". אמר לי כשפגשתי אותו ברמזור. היה
זה הבחור שהגיש לי את הקפה כל בוקר בדרכי לתל אביב. היה להם
מין קרון כזה, שהיית יכול לקנות קפה הפוך, TOGO ו"לשכך" קצת את
כאבי הפקקים בדרך.
היה זה באותו בוקר שהודיעו על התינוק שנהרג מאבן שנזרקה על
מכונית בה נסע.
בעצם, היו אלו שני אנשים שלא הכרתי (אם אפשר לקרא לתינוק הזה
איש) אבל הרגשתי כל כך קרוב אל שניהם שהתחלתי לבכות.
לא ממש, הלב בכה, נקרעתי, רציתי להגיד לו, לזה שנוסע להודו, כל
כך הרבה דברים. אבל, הרמזור התחלף, והוא המשיך בדרכו על אופנוע
מזדקן.
מוזר, חשבתי, איך משפט קטן כזה, יכול להשפיע עלי כל כך בקלות,
או שזה בגלל המצב הרגשי ששריתי בו בעקבות הידיעה על מות התינוק
שנאבק על חייו במשך מספר ימים. יהודה קראו לו. זכרונו לברכה.
רציתי לצעוק אחריו, אל תסע, מה יש לך לחפש שם . אבל, לך תדע,
הוא התגרש לא? אז איך אני יכול לשפוט אותו, אולי רע לו בנשמה
והוא רוצה לברוח. או אולי, יש לו מישהי, צעירה, שנוסעת איתו
ובעצם, בגללה הוא התגרש.
רציתי לצעוק לו, אל תסע, כאן תמצא את האושר, אבל... אז נזכרתי
בתינוק ההוא שנרצח, בלי יכולת להתגונן, ובלי הגנה.
אולי.... טוב שהוא נוסע, גם מתרחק מהגרושים, מהמדינה הלא שפויה
הזו ואולי ימצא שם את אושרו.
אבל, מי יגיש לי קפה בבוקר. הוא היה נחמד כזה, עם שערות
מקורזלות, קצת מדווללות, עגיל באוזן. לאחרונה גם מדבקה אדומה
בין העינים (כמו ההודים).
היינו נפגשים כל בוקר, הוא כבר ידע איך בדיוק אני רוצה את הקפה
שלי, חזק, סוכר וחצי. היה לוקח את הכוס הישנה, ולפעמים בחיוך
היה מוסיף " מה קרה, הכוס עוד מלאה, לא היו פקקים".
שמחתי לראות אותו כל בוקר. ועכשיו הוא התגרש ונסע להודו. אז
באמת, אני לא יודע, האם אני מצטער בגלל הקפה, בגלל זה שאולי
הוא לא יחזור, בגלל שאולי גם אני הייתי רוצה לעזוב הכל וללכת.
ואולי בגלל הכל ביחד.
אני עצוב!
|