הייתי מאוד רוצה שתהיה לי קבורה הלוויה אזרחית, נראה לי שזה
אפשרי בקיבוץ עינת. אשמח להיקבר ליד מיכל ניב האמיצה.
לא היה לי מעולם קשר עם הדת אז אין סיבה שזה יתחיל עכשיו.
אל תספרו עליי, הספדים זה ממש לא אני.
בכל אופן, שימו שיר של עברי לידר: 'זכיתי לאהוב'. אמנם מעט,
אבל מספיק.
ועוד שיר גדול של להקת מטרופולין 'היא לא אומרת כלום' הוא ענק
ומתאים.
גם דיוויד בואי יתקבל בברכה, מתוך הדיסק שנקרא 'HOURS', השיר
'7 DAYS' וגם מינימל קומפקט כמובן: 'WHEN I GO' הנפלא.
אפשר גם את 'THE POWER OF LOVE' של GOES 2 HOLLYWOOD
FRANKIE'.
אני מתחילה להרגיש קצת השפעה כבדה מעורפלת, אני חייבת לקחת
עוד... הפסקה.
נהיה לי קר... אני רוצה סיגריה... אחרונה, אני מקווה.
הקאתי קצת, באסה שאכלתי היום, תכננתי כבר לדחות את זה למחר
אבל חבל לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום.
הנה הדף המקורי שעליו רציתי לשטוח את כל התירוצים, הסיבות
והגורמים למה שאני עושה;
רק שתדעו שמאז שאני זוכרת את עצמי, חשבתי על זה. אני זוכרת
שלפני יום הולדת 9 אני חושבת, רציתי לברוח, להיעלם. חיכיתי
ליום ההולדת לראות מה אקבל מתנות, שאולי יעזרו לי במימוש
תכנית הבריחה.
אני זוכרת בגיל 12 בערך שאביבה היתה בצבא וחיילת שלה התאבדה,
אבא היה ממש מזועזע ולא היה לי נעים להגיד לו שאני חושבת
שהחיילת הזו עשתה מעשה מאוד אמיץ, הוא די נרעש מהעניין ואמר
שזה המעשה הכי פחדני שאפשר. עדיין חשבתי שגם אני אעשה את זה
בצבא, ולו רק לכבוד הקבורה הצבאית המכובדת שיעשו לי...
אף פעם לא ממש ניסיתי לעשות זאת, לא במודע בכל אופן. אבל כל
הזמן היו לי מחשבות שהפכו מעשיות וממשיות בחודש האחרון בעקבות
הפיטורין והמעבר לאביבה, למרות שגם קודם הייתי בדיכאון חופשי.
התכניות נדחו כל הזמן, משום מה היה לי חשוב לעבור את חודש מרץ
ואת המסיבה של נועם.
לא רוצה להאפיל על תאריכים עתידיים.
חשבתי על ה1/4- שנדחה ל2/4- בגלל התאריך המצחיק, ואחר כך
חשבתי על מחר, אצל אמא עם לונה אהובתי היקרה שאני כל כך
אתגעגע אליה.
אני מאוד מקווה שלא קר לה עכשיו ושמישהו יטפל בה באהבה. הייתי
מבקשת ממינה אבל נראה לי קצת מוגזם.
פספסתי את השקיעה לצערי הרב, בגלל שיחה די מיותרת עם נעמי.
אמרתי לה שאני ממהרת לפגישה עם חברה.
אני מתה לפגוש את גל ומיכל ניב ואולי אודי מהביה"ס. יושבים
להם בקייטנה של קנולר מסביב למדורה עם ג'ים מוריסון הקשיש
וקורט קוביין כמובן.
אני מרגישה עדיין סביר, חשבתי שלא יהיה לי אומץ לעשות את זה,
אבל אני מפתיעה את עצמי סוף סוף -
אחרי שנים שאמא היתה זורקת לי מהמחשבות האובדניות שלה.
בבקשה תדאגו ללונה, אני לא חושבת שאמא מתאימה למשימה הזו.
לונה צריכה המון אהבה ויחס ואכפתיות.
כתבתי כל מיני בקשות, החשובות שבהן הן:
להודיע למיכל שלא אגיע לבייביסיטר ב18/4-.
הצ'קים שצריך להפקיד בחשבון על מנת שיאופס. הויזה יורדת
ב15/4-, בסביבות ה 700 ש"ח, ואז זה יהיה מאופס.
לאמא יש ייפוי כוח והיא גם המוטבת בתכנית החיסכון המסכנה שיש
לי.
אבא - אני מאוד מצטערת שאני גורמת לך צער ולכולכם, אולי לא
צדקת כנראה כשאמרת לי בשבוע שעבר שהטיפול עם מינה הציל אותי
מהתאבדות...
אפרופו מינה, בבקשה תשלחו תעבירו לה את מהכתב החמוד שכתבתי
לה כבר שלשום.
ההלוויה בעינת נראית לי אחלה, אבל זה כבר תלוי בכם.
אני בטוחה שתכעסו עליי על הצעד האגואיסטי ואו פחדני ואו
בריחתי ואו לא מתחשב בכלל.
אבל כבר לא אכפת לי, עד כדי כך אני בדיכאון שאני באמת חושבת
ומאמינה בדעה צלולה (פחות או יותר...) כבר הרבה זמן שיש חיים
שלא חייבים להמשיך אותם.
ונכון שהכול היה יכול להיות אחרת.
ונכון שאני אחראית על כל מה שקורה לי.
ואני - ורק אני הבאתי את עצמי לנקודה הזו,
אבל באיזה שהוא מקום, כמו שהברווז אמר (שכחתי את שמו) לפני
חודש, שבועיים לפני שהוא מת - שזה נס שהוא עדיין חי, אז ככה
גם אני מרגישה.
עברו כבר 20 דקות מאז שהתחלתי לקחת אותם ואני עדיין לא מרגישה
משהו מיוחד.
בא לי להירדם אבל אני לא עייפה.
הטעם בפה כל כך נורא.
חבל שאני לא רואה את הים.
משום מה עוברות לי בראש מחשבות לעשות טלפונים מיותרים... הכתב
כבר לא ברור.
המנורה שהצלחתי להדליק פה מהבהבת.
יש שירים נחמדים בגלגל"צ.
אה, כבר 19:55 אז עברה חצי שעה, נורא מהר.
חבל שאין לי עוד מסטיקים.
טוב, אין לי מה להוסיף, אני מחכה לתרדמת שתגיע.
אל תחשבו עליי יותר מדי,
שחקנית התיאטרון ברטונוב סיפרה שכשבנה התאבד, היא הלכה לעבוד
באותו היום, כי ככה הוא ביקש.
גם לי נראה מיותר לשבת שבעה או משהו כזה.
זה מוות אחר, במובן הפילוסופי גם חשבתי שנכון שהחיים זה מתנה
ואיך אפשר לוותר עליה. אבל בכל זאת יש מתנות שלא משתמשים בהן
בחוכמה, הן לא מוכיחות את יעילותן.
בסך הכול אני מקווה שאלוהים או מה שיש שם למעלה (או למטה)
מחכה לי - אני מאוד סקרנית מהו...
יש שם שירות החזרות או משהו כזה.
אני מקווה שלא תכעסו עליי יותר מדי. זה פשוט לא עבד, לא
הצליח.
אני במצב כזה של ללא עבודה, ללא אהבה, ללא דירה, ללא מקצוע,
אפילו חברים בקושי יש לי.
רוב האנשים מסביבי מביאים לי את הקריזה בין אם מכירים ובין
כאלה שלא.
פשוט אין לי כוח לכלום.
אז בשביל מה להיאבק?
מלחמה זה רע.
נו כבר, למה זה לא משפיע?
כשאין מה לכתוב מצטטים: "I'LL STEND BY YOU" שירים.
יש עכשיו את המצעד השבועי בגלגל"צ - צחנת רדיו באמת.
כבר חושך מוחלט בחוץ.
אני מקווה שלא אזכה לראות את השחר.
השוקולד ממש מתאים עכשיו, איזה יופי שקניתי.
אני מצטערת שלא אראה את נועם ועופר גדלים, נועם נראית לי מאוד
מיוחדת וזה נחמד.
ניסיתי להיפרד השבוע מהאנשים היקרים, סבתא המתוקה - אני מקווה
שתמשיכו לבקרה ולא רק אמא שנראה לי שהיא מדכאת אותה וחוטפת
דיכאון גם.
נועה עצבנה אותי היום - בכל זאת הייתי רוצה להעביר לה את
כורסת הקש על תכולתה.
יש עכשיו שיר יפה של אוהד חיטמן, מאוד יפה, שסוף סוף הגיע
לגלגל"צ.
ניקח עוד סיגריה למרות שכואב לי הראש.
דווקא לפני כמה חודשים ישבנו במשמרת ובחור נחמד אחד שהיה
איתנו המליץ לי לכתוב רשימה של הדברים המדהימים שקרו לי בחיים
שאני מודה עליהם ומעריכה ואכן עשיתי זאת.
אחד הדברים שאני מאוד מודה עליהם זה שאבא נתן לי לנהוג על
הפז'ו האגדית בשלושה-ארבעה חודשים האחרונים, זה היה כיף אדיר.
צריך למלא לה מים לפחות פעמיים בשבוע ודלק לא מלא כי יש נזילה
מהחלק העליון...
את המנוי לחדר כושר אפשר להעביר לאביבה או לנועה.
הוספתי באמת לפני כמעט חודש איזה סוג של צוואה עם כל רכושי
הדל, למרות שזה לא ממש משמעותי.
במקום ה17- הישראלי 'בוטן מתוק בקרקס' - לא מתה עליהם - נשמע
שיר יפה. אני מקווה שאזכה לשמוע את כל השירים עד סוף המצעד.
היו לי בסך הכול חיים די טובים, הכרתי הרבה אנשים, חלקם אהבתי
חלקם אהבו אותי וזה היה כיף.
עם אלון היה כיף, אבל הוא ממש לא הגורם וגם לא הזרז אם הוא
ייצור קשר (הנייד שלו...) אז תגידו לו שעשיתי בדיקת HIV והכול
תקין עד לפני שלושה חודשים אז זה תלוי בו.
אני מצטערת אם פגעתי במישהו, לא התכוונתי.
אין ספק שיש כמה זונות שהייתי רוצה לפגוע בהם... ד"ר אסתר
ותמי מביה"ס הן שתיים שכן לא היה אכפת לי שיואשמו ביחס לא
הוגן ואמיתי כלפיי.
התחיל לרדת גשם...
עברה לי מחשבה מיותרת להתקשר לדייב, סתם לשתף אותו בתסכולים
או אפילו התלבטויות לגבי התאבדויות. אבל לא אעשה זאת. הוא כבר
לא קשור אליי ואני לא אליו.
מעולם לא היה בינינו שום קשר בעצם - אשליות, פנטזיות, שיטיון,
פאראנויה, סכיזופרניה ושאר מרעין בישין.
מבאס שהטלפון לא מצלצל כבר כמה ימים ועם אלון זה סתם.
אשכרה אין לי עם מי לדבר, אפילו עם נועה רבתי. ועם אמא, אביבה
ועד בכלל...
אולי נתקשר לטלילה? לעידן? לא, אין בשביל מה.
אני מרגישה קצת מסטולה, רוצה להשתין.
לא יכולה לנהוג, אלא אם כן יש לי אומץ להיהרג בכביש אבל זה
נראה לי יותר מסוכן ומפחיד...
בחיים שלי, גם בהתנסויות הסמים שלי, לא פגעתי בגוף בצורה כל
כך קשה.
2005שוב אין לי מה לכתוב.
אפריל
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.