הלכתי מוכת תדהמה,משפטה של אימי הדהד בראשי מכה כל וריד
ווריד,מייבש את הגרון ולוקח אותי למקום חשוך אל.
ההייתי באמצע הסערה כשזה נודע לי,הגשם שטף לי את הגוף ואת
הבגדים ונכנס לעיני,מתבלבלת בין דמעות מלוחות לבין טיפות גשם
ממתוקות.
ההלכתי כמו רוח רפאים לחדר קטן,קטן מידי מול משפט כל כך גדול
ומאיים עלי.
לשווא חיפשתי מלאך טהור שיצלני מהגהנום שלא פסח על מדינת חיי.
לא מצאתי אותו. מצאתי רק אנשים בחולצות כחולות מביטים במבט
נערי,משתוקק לחיות כל רגע ורגע ליד חבריהם ואהוביהם. ואני
הייתי כל כך לבד מחד נשענת על גזע העץ ומאידך הופכת משענת
לקרובים שהפכו רחוקים והסתבכו עם עצמם בדינמיקה המאד לא פשוטה
של החיים.
בשארית כוחותיי פסעתי חרש חרש אלייך שתקרא לי לבוא לחיבוק מחמם
לחיבוק עוטף ומגן- חיבוק אבא. לא יכולתי ,כי בידיוק רעם קורע
עור טוף צרם לי באוזן והשפיל אותי ביחד עם חולשות של אחרים
לתחתית הנהר, שם צללתי וצללתי עד שנמוגתי.

יום שני בערב, כולם הולכים למסיבה של החיים. עיני פוגשות בחור
מסטול מגראס, הוא בודק את גופי במבט קצת סוטה, ולי זה בכלל לא
נעים, אני מסתירה את פני מתביישת, במה? הרי הן יפות...
חברה אחת שוטפת את המועדון במבט צמא לאהבה,לא מקמצת בחיוך שובה
לב, אולי אני מקנאה בה, כי אולי בא לי גם בלי הרבה מעצורים
לתפוס לי איזה מישהו ולהימרח עליו עד סוף המסיבה או עד סוף
הבלבול.
אני לא עושה את זה, העקרונות מבית אמי מנחים אותי ועוצרים
מבעדי להתנהג כאישה לא בתולית.
לכן אני מביטה במבט מבוייש לכיוונים שונים ומשונים ומקווה בסתר
ליבי שמישהו ייגש. הייאוש של הדיסקוטקים הכל כך מוכר, וגם זה
מסתיים, כמו כל ארוע מרכזי או פשוט בחיים וכמו החיים עצמם.
הסתדרתי כמו כולם, והשתלבתי לבטח לנוכח סידרי החיים. הנה אהבה,
הנה מישהו שיחבק,הנה חבר אמיתי,הנה סיבה לחיות.

יום שני בערב, חם,ייבש,שרבי מחנק נושא עימו בשורות רעות קורע
את גרוני,מאיים להתפקע.
אמא סותמת לי את הרגשות לפני שזה יהיה חזק ורע מידי. אני חושבת
אבל לא בטוחה שאני זקוקה לאיזה מלאך טהור שייבוא ויגאל אותי
מייסורי החיים.
משפטים הם הרי יכולים להיות ארעיים,חולפים מטפטפים וניתזים כמו
גשם שמסתיים לקראת צאת השמש לשמיים ובכל זאת הם כ"כ גורליים
ולפעמים עוצמתם מקיפה אותנו עד כאב וגורמת לנו להאבק בשצף
דמעות וברגשות שהעוצמה שלהם מניעה אותנו ללחוץ על כפתור "הדחק"
במקלדת הנפש שלנו.
עם זאת יום שני בערב היה יום אחר ושונה ומפחיד ומאיים וקורע את
הלב ומעיק וגורם לך לרצות לברוח ובאותה השעה לרצות להישאר
להילחם. ונותן איזו תחושה שהאחרים לא יעזו להבין והם באמת לא
יבינו כי זה לא בביתם וגם אם כן בביתם אז אולי בביתם הבנוי על
אבן אך לא בביתם הבנוי משלד,דם,ועור- הם עצמם.
יום שני בערב הבטתי וחשבתי איך זה שיש דברים שקורים לנו והם
כ"כ לא במקום וכ"כ לא מתאימים לאותו הרגע לאותו היום ולאותם
החיים עצמם- היום בו אמא הודיעה לי שהיא ואבי לא יוכלו יותר
להישאר בברית נישואיהם.
ציפיתם לאבסורד? לאיזה משפט מחץ שיביע איזה מוות של קרוב?
מלחמה? טרגדיה? סיטואציה קורעת לב וגידים? מצטערת אם זה כל מה
שהיה לי לתת לכם, אבל זה בחוויה האישית שלי, ואף אחד לא יכול
להיכנס לאף חוויה אישית של אחר, אלא רק למצוא אותה כלגיטימית
לאותו האדם.