הירח. תמיד היה קסום בשבילי כשהייתי ילדה. הוא זהר עלי מכל
מקום, כשהייתי אצל הסבים שלי, בבית מהחלון ואפילו בטיולים
בערבי יום שישי. הוא תמיד היה חבר מיוחד, כזה שתמיד עקב אחרי.
הרגשתי שהוא מאיר אותי לכל מקום שהייתי הולכת אליו. הייתי
מרגישה את האור שלו עלי, האור הכסוף הזה. האיר אותי באור של
מלאכים. מתחתיו הייתי הכי יפה, הכי טובה, הייתי פשוט מושלמת.
כמו שלא הייתי ליד אף אחד, הייתי עצמי.
כשפחדתי מהחושך האור שלו האיר עלי מהחלון, הייתי רואה את
הצלליות של התריסים שהיו אמורים לכסות אותו, אבל אף פעם לא
הסכמתי. רציתי את האור שלו כמו שלא רציתי שום דבר אחר. הוא היה
מנורת הלילה שלי. הייתי מתעוררת וישר מסתכלת על אורו. אם היה
לי מספיק כוח הייתי גם מתרוממת לחלון ומביטה בו, יש בו משהו
מהפנט. המכתשים האלה שלו, תמיד הזכירו לי פנים של מלאך, של
מישהו שאפשר לבטוח בו.
הייתי מדברת איתו על הכל. לפעמים היה גם עונה לי. תשובותיו לא
היו ארוכות, אך הן הספיקו לי. הספיקו לי גם כן נשיקות לילה
הטוב שלו. עדינות מנצנצות על פני, כמו עיניי שהיו מנצנצות
למראו. יכלתי להביט ולדבר איתו שעות ארוכות. אף פעם הוא לא
הספיק לי, תמיד רציתי עוד.
עם השנים גדלתי. אומנם תמיד אהבתי את הלילה, את האור הכסוף
ההוא שאף פעם לא ידעתי מדוע אני כל כך נמשכת אליו. תמיד בלילה
הייתי מחפשת את האלה שיהפנטו אותי. יגנו עלי מהחושך. יקשיבו לי
ויענו לי ככה שבדיוק יספיק לי. ככה שמתחתיהם אהיה אני עצמי.
סלח לי ירח. לא התכוונתי. לא רציתי. לא ידעתי שאותך אני מחפשת.
אהבתי אותך כל כך. אתה תמיד היית שם, ואני לקחתי אותך כמובן
מאליו. ירח מעכשיו רק אותך. מעכשיו לא יהיה לי אף אחד אחר.
מחשבותיי ינדדו ויחשבו רק עליך.
אין אני יודעת איך התרחקתי כל כך. לא יודעת לאן נאבדה אמונתי
בך. הרי אתה הסיבה שאני מאמינה באהבה. אתה אהבתי הראשונה,
השניה וכל אותן האהבות שכל הזמן השוואתי אותן למישהו המושלם
הזה, אך לא ידעתי שהמושלם הזה הוא אתה.
אתה, זה שמאיר את חלוני, מאיר את נשמתי עכשיו דרך עיניי
הבוהקות. צופה בך ואין אני מאמינה שרק נהיית יפה יותר. השנים
עשו לך טוב. ההתרחקות שלי גרמה לך להיות רק מושלם יותר. כמו
שאני הייתי מתחתיך לפני מה שניראה כמו שנים כה רבות. רגשותיי
לא נעלמו להן. רק התחזקו. מרוב רגשות כמעט דמעה החליקה מתוך
עיני.
הדמעות בעיניי היו הרגשות שהחזקתי כל כך הרבה זמן אליך. ירח.
עכשיו אני מחייכת אחרי זמן כה רב בו חיוך נהפך למשהו מזויף. עם
אורך שוב יכלתי להיות אני עצמי. בלי להתבייש. ככה כמו שאני.
הנה אני שוב יושבת מתחתיך, אורך גורם לי להיות יפה, טובה
ומושלמת שוב. מזמן כבר לא הרגשתי ככה. הנה לידי שוכב לו עוד
ירח שאינו כלל ירח. אורך הכסוף מאיר גם אותו, גם הוא יפה, טוב
ומושלם. אינני בוגדת בך ירח יקר. רק מצאתי השתקפות. מראה שבה
תוכל להסתכל על עצמך ולראות אותך כמו שאני רואה.
תודה שנתת לי את דמותך כך שאוכל לחפש. במיוחד למצוא. לידו אני
עצמי, לא מתביישת. מתחתיו אני יפה, טובה ומושלמת, כמו שלא
הייתי ליד אף אחד חוץ ממך, ירח.
תודה שהארת את דרכי. תודה שאתה הארת אותי. תודה שאתה מאיר עלי
עכשיו. אינני יודעת אם זה מגיע לי, אך תמיד אהבתי אותך יותר
מכל אחד אחר. הרי אתה החבר הראשון שלי. אתה האהבה שתמיד שם.
אתה האור שהאיר את ליבי השחור. |