[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלה זר
/
סיפור מיום כיפור

"בוא הנה יא נקניק, בוא אם יש לך ביצים, אני ידחוף לך רימון
הלם לתחת, יא הומו!"
ככה, עם שכפ"ץ, קסדה וכמות בלתי מוגבלת של עצבים אני פותח את
יום רביעי, ערב יום הכיפורים. אני וכמה חיילים באים לכפר בבוקר
ואמורים לתפוס כמה שיותר ערבים שמנסים להסתנן לארץ בלי אישור.
כל הקטע זה שהם צריכים לעבוד בשביל לפרנס את המשפחה ותסלחו לי
אם אני קצת נשמע גזעני אבל עבודה בבניין זה העבודה היחידה שהם
מכירים וזה יש להם רק בישראל אז הם כל הזמן מנסים להסתנן לארץ
ואני רוצה להגיד לכם, שמי שלא ראה מנוסה של מאתיים פועלים
ערבים מיוזעים ומפוחדים אחרי שהם קולטים שאני מנסה לסגור
עליהם, לא ראה מנוסת בקר מימיו. זה משהו מדהים, כל הפועלים
פתאום קולטים אותך, עם המדים והקסדה, אנשים מבוגרים עם שקיות
של פיתות ולבנה ביד אחת ואיזה מסור או פטיש ביד השנייה, נבהלים
כמו ילדה קטנה ובורחים ממך כאילו מינימום אתה הולך להעמיד אותם
מול כתת יורים. ואני רץ, כמו מטורף אני רץ. כל הזיעה נוטפת לי
על הפנים ונכנסת לי לעיניים, הרגליים והראש עושים תחרות למי
יותר כואב ואני לא יודע ממה אני אמור להתעצבן יותר, מזה שאני,
בפז"ם שלי רץ כמו איזה ג'מוס אפריקני ממוצע או מזה שאנשים
מבוגרים, בגיל של אבא שלי משחקים איתי בתופסת. אני הולך מסמטה
אחת והם בורחים מהשנייה, אני סוגר עליהם מצד אחד ופתאום הם
מופיעים לי מכיוון ישראל. תכלס, אני קצת מרחם עליהם. אתם
מסוגלים לדמיין את אבא שלכם עם שקית פיתות ביד, מזיע ורץ כאילו
אין מחר, בורח מכמה חבר'ה בגיל של הבן שלו? העניין הוא שכשאני
מנסה לדמיין את אבא שלי רץ ככה זה בכלל בעיה, בעיקר בגלל שהוא
נכה. פעם אחת, יותר נכון אתמול ביום רביעי בבוקר, שאמרתי כבר
שזה היה ערב יום הכיפורים, הגענו לשוק, איפה שכל הערבים שותים
קפה ואוכלים חומוס רגע לפני שלוקחים אותם המעסיקים לארץ. איך
שהגענו התחלנו לרוץ אחרי קבוצה של איזה חמישים שישים חבר'ה,
אני לא מגזים, ואיך שהם ראו אותנו הם התחילו לרוץ בטירוף, מה
שהדליק אותי עוד יותר כי הם בורחים לי אז התחלתי להגביר את
הקצב וגם הם התחילו לרוץ עוד יותר מהר, ריצה ממש מטורפת ואני
קולט שכל הפועלים הצעירים רצים יותר מהר קדימה והמבוגרים, אלה
שהם בגיל של ההורים שלכם רצים קצת יותר לאט ואנחנו כבר ממש
מתחילים להתקרב אליהם. תוך כדי שאני רץ נכנסת לי טיפת  זיעה
לעין ומתחילה לשרוף לי ואז אני באמת מתעצבן והלב גם ככה דופק
בקצב מטורף ואני גם מזיע מתחת לשכפ"ץ וכל מה שאני חושב זה איך
אני הולך לזיין את אלה שאני יצליח לתפוס. אני רץ, ותוך כדי
שאני רץ אני מדמיין את עצמי עומד מול חמישים ערבים מפוחדים
וצורח להם על איך זה שאני, שנתיים ועשר בצבא, נובמבר 98, צריך
לרוץ אחריהם כמו ילדה מפגרת.
באמצע הריצה אני קולט שאחד הפועלים אפילו לא עזב את הפיתה עם
הפלאפל שהייתה לו ביד והוא פשוט רץ איתה עד שכבר ממש התקרבנו
אליו והוא היה חייב לזרוק אותה. פתאום כל מה שראיתי עבר למין
"סלואו מואושיין" כזה. אני קולט את הערבי שלפני, קצת מבוגר, רץ
במין הילוך איטי וכל הרעש העצום שהיה, של בערך מאה רגליים רצות
על הכביש, כמו מנוסת בקר מטורפת, נפסק כמו איזה סרט בלי סאונד
וכל מה שיכולתי לראות זה את אותה פיתה נופלת בהילוך איטי על
הרצפה, פוגעת בכביש ומתגלגלת עליו והכדורי פלאפל שהיו בפנים
עפים באוויר ומתגלגלים גם כן על הכביש כמה פעמים לפני שהם
עוצרים, מעוכים. החיילים שאיתי רצים, נותנים את הכל, חייל אחד
אפילו עקף אותי והצליח לתפוס כמה ואני, כל מה שאני רואה זה את
הפיתה הזאת שהערבי קנה במעט כסף שהיה לו בבוקר בשביל להתחיל
עוד יום עבודה נמרחת על הכביש. שלא תבינו אותי לא נכון, אני
נגד זה שהם יכנסו לארץ, גם בגלל שאני חייל וגם בגלל שאני מבין
מה הסכנה שבזה אבל הפיתה הזאת, הפיתה שמתגלגלת על הכביש והפועל
שזרק אותה ועכשיו הוא עוד יותר רעב כי הוא גם רץ לא יוצאים לי
מהראש. בסוף תפסנו איזה חמישה מכל השישים פועלים שרדפנו אחריהם
אבל זה כבר לא היה איכפת לי. פשוט הסברתי להם, בנחמדות אפילו
שאסור להם להיות שם ושאם נתפוס אותם שוב נשלח אותם לכלא. עכשיו
כבר נכנס יום כיפור וכשאני חושב על מה עשיתי רע השנה, ואל
תגידו לי שאתם לא חושבים על זה כי אפילו לאנשים שבכלל לא
מאמינים בכלום זה קופץ לראש ביום כיפור, אני חושב על הפועל הזה
שזרק את הפיתה שלו בגללי. זה פשוט, ואני יודע שזה נשמע קצת
קלישאה אבל זה פשוט צובט לי בלב.
אז אחמד, או פאוזי, או תאופיק, מוחמד ומי שלא תהיה, אני רוצה
להגיד לך שאני מצטער שזרקת את הפיתה בגללי. שלא תחשוב שמחר אני
לא יהיה שם למנוע ממך מלהכנס לארץ אבל שתדע שגם מחר, כשתרוץ
מזיע ומפוחד, תסתכל אחורה ותראה אותי עצבני וכועס, עם זיעה
ומבט של רעל בעיניים, תדע שאני מאד מצטער על הפיתה שלך. גם על
זאת שתפיל מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אורנג' זה גם
כתום וגם תפוז,
למה לא קוראים
לעגבניה רד?

אשכנזי שעיר
ומבולבל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/01 7:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה זר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה