הכדור הראשון ניקב לי את הריאה הימנית.
אני עוצם את העיניים וחוזר ומשנן לעצמי שזה לא משנה, שהם לא
יכולים לפגוע בי.
אני לוקח עוד צעד קדימה והמפקד שלהם מתחיל לצרוח. לפחות ארבע
קלעים מתחילים לירות צרורות לכיווני.
זה לא משנה, הם לא יכולים לפגוע בי.
אני מרגיש כל כדור וכדור מפלח דרכי, כל פיסת בשר שנקרעת ממני.
עוד צעד, והם בטח ירו כבר יותר ממאה כדורים. המפקד צורח, בהלה
דהיינו הופכת לפאניקה, ובעוד כמה שניות - אני כבר מכיר את
התהליך - לאימה. עוד כמה צעדים ואני יודע שאין איבר בגוף שלי
שלא מוצף כרגע בדם. ברקע אני שומע את הצליל המכני של מישהו
מרכיב מטול רימונים.
זה לא משנה, הם לא יכולים לפגוע בי.
רימון ראשון נורה לכיווני ומתפוצץ בערך עשר סנטימטר לפני, גלים
של חום ואש ורסיסים שוטפים אותי. הבשר הנמס מהעפעפיים שלי
מרותך עכשיו, וגם אם אני רוצה אני לא יכול לפתוח את העיניים.
היריות ממשיכות, צרורות על גבי צרורות של מתכת ננעצים בי. כדור
אחד פוגע ישר בעין, מעיף אותה החוצה, וממשיך לעבור דרך המוח.
זה לא משנה, הם לא יכולים לפגוע בי.
רימון שני מתפוצץ ישר על החזה שלי, גם בלי לראות אני יודע שדרך
החור אפשר לראות את הצלעות שלי. זה לא מפריע לי לקחת עוד צעד
קדימה. הרגליים שלי בקושי מסוגלות לזוז, אבל בכל זאת אני קופץ
קפיצה אחת לכיוון הקולות, ואני עומד פנים מול פנים עם אחד
הצלפים. תנועה מהירה אחת שוברת לו את המפרקת. בעיטה מפצלת את
הגולגולת של הצלף שלידו לשניים. עוד רימון, הפעם ליד הרגל שלי.
אני צונח לרצפה, הצלף שלישי צורח במשך כמה שניות לפני שהוא מת
מרסיסי הרימון. יד מושטת לוכדת את הצלף האחרון, יד שניה שוברת
לו את שתי הרגליים. אני חוטף את הרובה מהיד שלו ומשחרר צרור
אחד לכיוון מטול הרימונים. צעקת כאב מודיע לי שפגעתי.
מהפינה אני שומע בכי. המפקד. כמעט בדממה מוחלטת הוא דורך את
הרובה שלו, קול בליעה נשמע, וירייה. עוברות עשרים דקות לפני
שהרקמות מחלימות, הרגל גודלת, הבשר החרוך מושל ועין חדשה צומחת
בארובת העין. בפינה יש גופה של חייל שפוצץ לעצמו את המוח.
בחדר האחורי יש עשרה אנשים, תשעה מהם עדיין חיים, את האחרון
מאוחר מידי כדי להציל.
אז ככה נראית מלחמה, אני חושב לעצמי, בשביל זה ויתרתי על
הכנפיים. אני רוצח. אני אלך לגיהנום בגלל זה. לא שזה משנה, אני
מחייך לעצמי, הם לא יכולים לפגוע בי.