זה אולי לא הסיפור הכי מרגש ומעניין שכתבתי אבל זה סיפור
שהייתי חייבת לכתוב רק בגלל הבן אדם שזה נכתב עליו והיה יכול
לקרות אם היו משנים קצת את החוקים...

הוא ישב בספסל ממולי מחוץ לכיתה
הוא לא נכנס בכלל ואותי העיפו מהשיעור אז התיישבתי שם ממש מולו
והתחלתי לכתוב שיר, מרימה את העיניים כל פעם אליו וחושבת מה
הקטע שלו בכלל, לא הצלחתי להתרכז בשיר הנחתי את הבלוק כתיבה
והעט על הספסל, קמתי והתיישבתי לידו
הוא הרים את העיניים הכחולות היפות שלו אלי והוריד ואת
האוזניות של הדיסקמן שלו מהאוזניים, עליתי והתיישבתי על המשענת
של הספסל נשענת על הקיר של הבניין הוא חייך אלי
"תגיד עומר מה הבעיות שלך?" שאלתי אותו מסתכלת על החלונות של
הכיתות בבניין ממול והוא רק המשיך להסתכל עלי ככה...
"לא יודע, אולי את תגידי לי" הוא אומר והתרומם והתיישב לידי
"מה הקטע עם כל הפוזה הזאת? פעם אחת בחיים שלך אתה לא יכול
להתנהג כמו עצמך? כל כך מזויף..." התעצבנתי כי ידעתי שכל כך
מיותר להגיד לו את זה אז חזרתי לשבת בספסל ממול כותבת שיר סתם
בגלל הצורך שאני לא יודעת מאיפה בא
הוא קם ונעמד לידי מסתכל על הכתוב, "זה ממש יפה" הוא אמר
"תודה" עניתי בשקט
"תראי..." הוא אמר מתיישב, "אין לי בעיה אישית איתך מאי באמת
שלא, כל הקטע הוא שככה זה אני"
"אם אתה מנסה לשקר לעצמך אז תנסה לפחות לא לשקר לי" אמרתי לו
"מה זה השטויות האלה?"
"זה לא שטויות, תחשוב על זה רגע? מה הבעיה שלך? מה עושה אותך
יותר טוב ממני או מכל בן אדם אחר?"
"כי אני עומר" הוא ענה בסתמיות
"אז? מה אתה רוצה להגיד בזה? שיש לך שם יפה? גם לי." עניתי
והכנסתי את הבלוק לתיק וקמתי וירדתי לדשא.
התיישבתי נשענת על העץ שהיה שם, הוא בא והתיישב ממולי
"אתה יודע מה אז יש לך את הסיבות שלך להיות מגעיל ככה, אני
יודעת שעבר עליך הרבה בחיים אבל עלי עבר כפול ואני לא כזאת אז
אין הצדקה עומר, פשוט ככה... אין הצדקה"
"אני לא בן אדם מגעיל"
הסתכלתי עליו על החיוך שלו על העיניים הכחולות האלה שאמרו את
כל האמת או לפחות את זאת שהוא רצה שאני אראה, וזה פשוט זרם
ממני...
הוא הושיט את היד שלו וניגב לי את הדמעות, "אל תבכי"
דחפתי אותו ממני, "פשוט לך מפה".
"לא רוצה"
"אני לא ממש חושבת שיש לך ברירה" הוצאתי את הדיסקמן שלי מהתיק,
נשכבתי על הדשא ועצמתי עיניים.
שמעתי את הצלצול ואותו קם והולך, התרוממתי לישיבה
אני לא אחת שתשב לבד באמצע בית ספר, בטח שלא תשב ותבכה אבל
הפעם לא היה לי אכפת
חיבקתי את הברכיים קרוב קרוב לגוף, טמנתי ביניהן את הראש ונתתי
לדמעות להרטיב את הדשא ששתלו רק שבוע שעבר.
"מאי" מישהו ליטף לי את הראש
"מה?" הרמתי את הראש וניגבתי במהירות את הפנים, המבט שלי פגש
את המבט שלו וישר זיהיתי למרות שהוא כל כך השתנה מהפעם האחרונה
שראיתי אותו, העיניים אף פעם לא משתנות.
"שחר...?"
"עד כמה שאני זוכר עדיין קוראים לי ככה" הוא חייך, "מה
שלומך?"
"עכשיו יותר טוב"
"מה עם חיבוק?"
קמתי וחיבקתי אותו ולא יכלתי לעזוב, וגם הוא לא יכל
עברה שנה מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה, הוא סיים ללמוד וטס
לתילאנד ואף אחד מאיתנו לא חשב לשמור על קשר, והנה הוא פה!
"אז מה מאי-מאי, מה נסגר עם הילד היפה?"
"נשאר יפה"
"נמאס לך הא?"
"נכון"
"אמרתי לך, אני מכיר אותו טוב. בסוף לכולן נמאס ממנו"
" אני נראת לך כולן?"
"לא את נראת לי יפה כמו שתמיד זכרתי אותך" הוא אמר בהתחמקות
אלגנטית
"ואתה השתנת לגמרי"
"וזה רע?"
"לא"
הוא חייך, "בואי אני רוצה להגיד שלום לכולם ולראות אותו"

אז קמתי והלכתי איתו, אחרי הכל הוא היה החבר הראשון שלי ואחרי
זה החבר הכי טוב שלי.
באחרי זה אני מתכוונת שאחרי הנקודה שהוא הבין שאני כבר לא
אוהבת אותו אלא את הילד היפה
אבל הוא הבין- "חפיף מאיוש, גם זה יעבור לך יום אחד ואולי אני
אפילו עדיין אהיה פה." ככה הוא אמר אז כשהוא הבין.

"שחר? אח שלי" הוא חיבק אותו משחק אותה גבר
"מה נסגר איתך עומר? מה עם האופנוע שרצית?"
"קניתי לפני כמה חודשים, תבוא היום לרכבת שכולם ידעו שחזרת"
"בטח, נלך היום מאי?" הוא שאל אותי
"בסבבה".
אחר כך סתם הלכנו והתיישבנו אצלו והוא סיפר לי כל מה שהוא ראה
ועשה וכמה שלמרות כל מה שהיה שם הוא התגעגע לארץ ובגלל זה הוא
חזר, "לשמור עליך שלא תתעסקי עם היפיוף הזה" הוא אמר.

בערב לבשתי חצאית שחורה עד הברך, סטרפלס שחור ונעלתי מגפיים.
ב-12 שחר בא לאסוף אותו עם הג'יפ של אח שלו.
כששחר החנה את הג'יפ ליד אתר הבניה ממול המועדונים ישר ראיתי
אותו, הוא עמד שם עם נועם ושירלי השרמוטה הנוכחית.
ירדנו מהג'יפ והלכנו אליהם, "מי זאת לידם?" שחר שאל אותי
"שירלי- שרמוטה בפעולה" עניתי לו
אחר כך כשהבנתי שהיא שמעה אותי נקלט אצלי שלא טוב לפלוט דברים
כאלה.
"מה המצב עומר?" הוא חיבק אותו
"סבבה, לאן אתם נכנסים?"
"לא יודע, מאי לאן בא לך?"
"נראה כבר אחר כך..." עניתי לו
"נועם מה קורה שנה לא רואים אותך ושלום אתה לא אומר" שחר לחץ
לו את היד
שירלי נראתה קצת עצבנית עד שבסוף היא אמרה את זה..." שרמוטה
תקראי לאמא שלך" היא זרקה את אחד מהמשפטים היחידים שהיא ידעה
בזמן האחרון.
"סליחה?" התקרבתי אליה
"מה ששמעת ילדה טיפשה ומכוערת"
"מי שמדברת על מכוערות" צחקתי, "העכבר המת שמצאו במחסן אצלנו
נראה יותר טוב ממך"
"מאי עזבי אותך" שחר אמר לי
"לא רוצה, שרמוטות לא יקללו אותי" צעקתי
"שחר תרגיע את הזונה הקטנה שלך" עומר נעמד ביני לבין שירלי
שחר דחף אותו והפיל אותו על החול, "אתה תבקש עכשיו יפה יפה
סליחה" הוא נתן לו אגרוף ישר לאף.
עומר קם וניגב את הדם שזרם לו מהאף עם השרוול של החולצה שלו,
"מה אתה נורמאלי?"
"כשאני אמרתי לך לפני שנה שאם תפגע בה אני אשבור אותך התכוונתי
לזה" שחר אמר לו
"מה זה??????" נעמדתי ביניהם
"מה ששמעת מאי-מאי" עומר אמר בלגלוג, "שחר פה לפני שהוא נסע
הבהיר יפה מאוד מה את חושבת עלי ומה הוא חושב עליך ועלי"
הסתכלתי לשחר עמוק בעיניים, כל כך כעסתי עליו והדמעות עמדו לי
בגרון אבל הייתי חייבת להגיד לו, "עומר אל תחמיא לעצמך הייתי
דלוקה על הרבה חארות".
רצתי משם, עוד שמעתי את שניהם צועקים אלי ואחר כך אחד על השני
בסוף כשהסתובבתי הייתי כבר חזרה בעיר, הסתובבתי בהרצל והדמעות
של הכעס והעלבון והבלבול וההההכל פשוט זלגו ולא היה אכפת לי מי
יראה אותי ככה.
בסוף הגעתי על לגן הגדול ליד הספריה, הוא היה שומם לגמרי,
התיישבתי על הספסל הירוק וחיבקתי את עצמי.
"ילדה מה קורה? בא לך לעזור לי קצת" איזה גבר התקרב לעברי,
קמתי והתחלתי ללכת משם
"היי ילדה עצרי" הוא רץ אחרי וצעק
רצתי בלי הפסקה עד שלא היה לי כוח ועצרתי בגן ליד בתי הקפה,
הסתובבתי וראיתי אותו מאחורי
"ילדה, אני רק צריך שתחזיקי לי אותו שניה, רק שתשפשפי קצת" הוא
חייך
כל כך נגעלתי ממנו, והוא התקרב אלי אבל לי כבר לא היה כוח
לברוח, הוא תפס לי את היד
"נו ילדה, תעשי טו..."           "איההההההההה" הוא צרח ונחבט
במדרכה
הסתובבתי
"את לא צריכה לברוח ממני ככה מאי-מאי" הוא אמר
"עומר מה אתה עושה פה?"
"חוץ מלחפש אותך, מציל אותך"
"מחפש אותי למה?"
"כי כמה שאת חושבת שאני חרא אני לא אתן לאף אחת להסתובב ככה
לבד בלילה, אולי לשירלי כן אבל בכל זאת"
"ואיפה שחר?"
"זה מה שמעניין אותך עכשיו הא? שחר!" הוא התעצבן והתחיל ללכת
משם
"תעצור רגע" תפסתי אותו
"מה???" הוא הסתובב אלי
"מה אתה חושב שאתה? תקרא לי זונה ואני אמורה לפול לרגליך?"
"זה מה שעושות בנות שדלוקות עלי חמודה"
"באמת? אז רק שתדע שזה שחשבתי שאתה שווה לא אומר שאני דלוקה
עליך"
"אז למה נפרדת אז משחר?
"מה זה עניינך בכלל?"
"דברים שקורים בגללי הם ענייני, שחר לפני שהוא נסע לא סתם אמר
מה שהוא אמר"
"שחר גם אחרי שהוא נסע המשיך לדבר שטויות." כשקלטתי שמסביבנו
נעמדו אנשים והסתכלו איך אנחנו רבים באמצע הרחוב השתתקתי ואז
ראיתי את שחר, הוא הסתכל עלי וראיתי לו בעיניים שהוא מבקש
סליחה אבל כעסתי מידי, אולי לא עליו אבל פשוט כעסתי אז לא היה
לי אכפת לפגוע בו כמו ששניהם פגעו בי באותו לילה.
"אני הולכת, נמאס לי ממך" אמרתי בשקט
"מאי..."
התחלתי ללכת משם לכיוון הבית שלי והוא נשאר לעמוד שם גם אחרי
שהקהל התפזר
רק כשהגעתי לספסל ליד הבית שלי והתיישבתי עליו והסתכלתי על
הירח ורציתי כל כך להיות שם בשמיים במקומו, שחר התחיל ללכת...

"אל תצעקי טוב?" הוא התקרב אלי
"שחר חשבתי שאמרתי לך שנמאס לי ממך"
"אמרת" הוא ענה והתיישב לידי על הספסל
"אז מה אתה רוצה עכשיו?" הסתובבתי לכיוונו
"להגיד לך שגם לי נמאס ממך"
"נחמד... אז לא יכלת להגיד לי את זה יום ראשון?"
"לא"
"למה?"
"כי הייתי חייב לראות אותך היום"
הסתכלתי עליו ככה...
"מה את מסתכלת עלי ככה?"
"מסתכלת" הסתובבתי ממנו
"תשמעי, האמת לא אכפת לי את דלוקה עלי לא דלוקה עלי, את
מעניינת אותי"
"מעניינת אותך??" לא הבנתי
"כן... את שונה, אני מתכוון מהרבה בנות שאני מסתובב איתן, את
לא שמה זין אבל גם דואגת לדאוג לעצמך ולאלה שאכפת לך מהם"
"אז נהיית פסיכולוג" מחאתי לו כפיים
"את לא בסדר"
"למה?"
"כי אני מדבר איתך פה ברצינות ואת מייבשת ככה"
"זה מגיע לך"
הוא הסתכל עלי והתקרב, "גם לך..." הוא נישק אותי

בשניה הראשונה נשיקתי אותו בחזרה כי כל כך רציתי את הנשיקה
הזאת אבל אז נזכרתי שזה הוא והוא אף פעם לא ישתנה אז דחפתי
אותו ממני, "מה נראה לך שאתה עושה?" צעקתי עליו
"בואי נחשוב, אמממ מנשק אותך!" הוא קם מהספסל
"אז אל"
"את יודעת, את בדיוק כמו שעופרי אמרה לי פעם- ילדה קטנה
ומפונקת" הוא הטיח בי
"ואתה בדיוק כמו שאני אמרתי תמיד- כוסון עם המון הורמונים ותא
מוח בודד" הטחתי בו חזרה
"אולי תירגעו" שחר כרגיל הגיע באיזה אמצע ריב שלי עם מישהו כמו
שהוא עשה לפני שנתיים שניה לפני שהייתי מעיפה כיסא על עופרי
שחודש לפני זה עוד הייתה חברה שלי עד שהיא הלכה והפיצה דברים
שאפילו אני- הילדה עם הדמיון המפותח לא הייתה חושבת להמציא.
"את בטח חושבת שאת נורא מתוחכמת כרגע עם ההערות האינפנטיליות
שלך ועם החבר הזה שלך פה" עומר אמר
"את האמת לא" עברתי את שחר ועמדתי קרוב קרוב מולו, "אני פשוט
לא אחת מהשרמוטות שלך"
"אני לא רוצה אותך בתור אחת מהן"
"אז יופי"
"יופי"
אנשים טוענים שאני לא בן-אדם רציני. זאת אומרת, הם יודעים שהם
יכולים לדבר איתי על הכל ואני אהיה זאת שתבין אותם יותר טוב
מכל אחר אבל יש לי רגעים שמה שלא יהיה אני...

הסתכלתי לו עמוק עמוק בעיניים והוא לי וכל כך כעסתי עליו, הדבר
הבא שקרה זה שהתיישבתי על המדרכה ונשפכתי מצחוק
עומר הסתכל עלי לא מבין..."מה נסגר איתה?" הוא שאל את שחר
"היא לא בן אדם שכועס ככה על אנשים" הוא ענה לו
"לא אומר לי הרבה"
"אתה ממש עצבנת אותה, והיא לא מסוגלת להתמודד עם העצבים שלה
ברצינות, לפחות לא במקרה שלך
כי אם נגיד עופרי הייתה פה במקומך היא הייתה הורגת אותה."
"ילדה מוזרה" עומר מלמל והתיישב על הספסל מסתכל עלי, שעוד
ישבתי על המדרכה וצחקתי, מנסה בין לבין גם לנשום.
"טוב מאי קומי" שחר הושיט לי יד
נתתי לו עליה מכה והפסקתי לצחוק, נעמדתי מולו, "אני לא רוצה
לדבר איתך שחר, אתה יותר גרוע ממנו" אמרתי והצבעתי על עומר.
אני יודעת שהגזמתי, גם אז ידעתי אבל אני תמיד לוקחת מצב שאני
רוצה לקחת- קשה.

עומר הסתכל עלי ונענע את הראש בזלזול.
"אני הולך" שחר נכנס לג'יפ שהוא החנה נעבר לכביש, "כשתתאפסי את
מוזמנת להתקשר אלי ולבקש יפה יפה סליחה" הוא אמר והתניע
"אז אנחנו בסדר?" עומר שאל אותו
"כן חפיף אחי, ביי"
"ביי"
כשהג'יפ נסע וכבר לא ראיתי אותו יותר הסתובבתי אל עומר
"אתה עדיין יושב פה?" נאנחתי, "טוב אני הולכת הביתה לישון"
"אל תלכי" הוא תפס לי את היד
"בשביל מה אתה צריך אותי פה?"
"מה אכפת לך, שבי" הוא משך אותי אליו, אל הספסל
התיישבתי והסתכלתי עליו, הוא חייך מרוצה מהעובדה שהוא הצליח
להושיב אותי.
"אני לא חושב שאני אלוהים את יודעת" הוא אמר בשקט, "ואני גם לא
שונא אותך כמו שאת חושבת מאי".
"אתה יודע משהו... כבר לא באמת אכפת לי" לקחתי את הגועליות שלי
כמה צעדים קדימה היום.
"תפסיקי לעשות הצגות" הוא הכניס את היד לכיס שלו והוציא משם
שתי סוכריות על מקל, "קחי" הוא הושיט לי אחת.
הורדתי את העטיפה והכנסתי את הסוכרייה לפה, "מה השעה?"
"שתיים וחצי" הוא ענה לי, "אני חושב שאת צריכה להתקשר לשחר
ולבקש סליחה כי את באמת לא היית בסדר איתו"
"לא רוצה, אני לא זאת שהלכתי וסיפרתי לך דברים שאתה לא צריך
לדעת" מחיתי
"קחי תתקשרי" הוא התעלם ממה שאמרתי והושיט לי את הפלאפון שלו
חייגתי אל שחר, "סליחה" אמרתי
"מאי?"
"מי עוד יכול להתקשר אליך בשעה כזאת?"
הוא צחק, "טוב שהתקשרת, לילה טוב חמודה"
"לילה טוב, ביי" ניתקתי והחזרתי לעומר את הפלאפון
"אני שמח שהתבגרת" הוא אמר
"עכשיו תורך"
"מה תורי?" הוא לא הבין
"להתבגר"
"את לא מצחיקה"
"אני באמת לא, אני רצינית"
"אוקי, מה את רוצה שאני יעשה?"
"תלך לשירלי ותגיד לה מה אתה חושב עליה"
"ואיך זה יעזור לי בחיים?"
"פעם אחת תחשוב מהראש ולא מהזה שלך" הסברתי לו
"את יודעת מה? סבבה, את תתני לי נשיקה ואני אלך להגיד לשירלי"
"היית רו..."
הוא תפס לי את היד ונישק... הפעם לא דחפתי אותו ממני, נתתי לזה
לזרום ולא היה אכפת לי בכלל מה המניע שלו כי אני ידעתי מה שלי
וזה הספיק לי.
הוא שחרר אותי מהתפיסה שלו, נשען אחורה על הספסל ונשם עמוק
"בוא נלך עכשיו חזרה לרכבת"
"בשביל מה?"
"בשביל שתגיד לשירלי"
"את אוהבת לפגוע באנשים הא"
"אתה לא יותר טוב ממני" קמתי והתחלתי ללכת
הוא קפץ מהספסל והלך לידי, "אני יכול לעשות את זה גם לבד" הוא
אמר
"מה אכפת לך שאני רוצה לראות את הפרצוף שלה כשאתה אומר לה את
זה"
הוא עצר באמצע הכביש שהיה ריק ממכוניות, "אני לא הולך להגיד לה
את זה"
"אתה הבטחת, אמרת לבד- טלפון ונשיקה בעד שתגיד לה"
"מאי אני לא יכול להגיד דבר כזה לבן אדם, זה כמו שאני אגיד לך
מה אני חושב עליך, וחוץ מה  במילא מה שאני ביקשתי היה קורה ומה
שאת ביקשת זה פשוט לא צריך לקרות"
עצרתי והסתובבתי אליו, "רגע רגע מה זאת אומרת היה גם ככה
קורה?"
"גם ככה היית מתקשרת לשחר, וגם ככה היינו מתנשקים בסוף"
"אל תהיה כל כך בטוח בזה, ועוד משהו... מה אתה חושב עלי?"
שאלתי
"אני כבר לא יודע"
"מה חשבת עלי היום בבוקר?"
"שאת ילדה מעצבנת ומפונקת"
"ואני חשבתי שאתה ילד חרא שחושב שהוא אלוהים אבל בעצם רק הוא
חושב ככה"
"אבל אני לא חושב עליך ככה יותר" הוא נעלב
"גם אני לא עליך"
הוא התקרב אלי, "אף אחד לא מושלם" הוא לחש לי באוזן
"אפילו לא אתה"
"אני מצטער על כל מה שהיית צריכה לעבור בגללי"
"מי אמר שהייתי צריכה?" התעצבנתי, "עומר אני כולה הייתי דלוקה
עליך, חיים עם זה וזה עובר"
"היית?"
"כן!"
"ועכשיו?"
"עכשיו זה כבר לא עניינך, וחוץ מזה ההבדל בינך ובין שחר שאותו
ממש אהבתי ואותך לא" שיקרתי מנסה כמה שיותר להישמע אמינה.
"אוקי אבל רק שתדעי שזה ממש חבל כי עוד חשבתי שיכול להיות
בינינו משהו" הוא אמר לי ולקח כמה צעדים אחורה.
"חבל" חזרתי אחריו
"פספסת מאי-מאי" הוא הסתובב, "ביי" הוא אמר עם הגב אלי
פספסתי...
עמדתי שם עוד קצת... באמצע הכביש, אחר כך הלכתי הביתה לישון.

ביום ראשון כשראיתי אותו בבוקר הוא חייך אלי ושתק, לידו ישבה
שירלי ובצד השני עופרי
ירדתי לדשא והתיישבתי אחרי שרועי אמר שהשיעור הראשון התבטל כי
המורה לאומנות לא באה, הוצאתי את הדיסקמן והכנסתי לתוכו את
הדיסק של לינקין פארק, שמתי את האוזניות, עצמתי עיניים ונשענתי
על העץ.
מישהו בא מאחורי והוריד לי את האוזניות, פקחתי עיניים
"חשבתי שפספסתי" אמרתי לו
"באמת פספסת, אבל שלום תמיד אפשר להגיד וחוץ מזה לא היה לי כוח
ללמוד ביולוגיה בשעה כזאת"
שתקתי...
"אז מה שלומך?"
"עומר יש סיבה מיוחדת שאתה התיישבת פה או שאתה עדיין חושב שאני
יצטרף לקבוצת המעריצות הקטנה שלך?"
"את יודעת מה, את צודקת, ככה אני למרות שאני לא. בסוף את כל
כך כמו שחשבתי" הוא אמר והלך

ואני נשארתי לשבת באמצע בית ספר, מחבקת את הברכיים קרוב קרוב
לגוף, טומנת ביניהן את הראש ונותנת לדמעות להרטיב את הדשא
ששתלו רק שבוע שעבר
כשמהדיסקמן שהיה זרוק על הדשא נשמעו המילים של השיר שהכי
אהבתי

I tried so hard
And got so far
But in the end
It doesn't even matter
I had to fall
to lose it all
But in the end
It doesn't even matter