דמעות קרח טהורות, הן עדיין אינן חלק מן האפלה המתמשכת שחלקנו
שרויים בה כבר הרבה מאוד שנים, יש כאלו שעוד יכולים לצאת, אבל
החושך אוחז חזק כל כך, ציפורניו עמוק בבשרך, מעין הרגשה כזו,
של כאב אבל תמימה, בתוך פנטזיה של ורדים, ילידי הלילה משחקים,
וילדי האור צופים הרחק מעבר לעננים..כמה פעמים חשבנו שאולי
נוכל להיות גם אנחנו שם למעלה טהורים כמו ילדים תמימים, נשיר
שירים נהיה שמחים ונצפה בילדי הלילה משחקים, ואז יזלו דמעות של
קרח דמעות קפואות ללא חיות, ללא פגמים ללא בלות...
אך בעצם האם באמת אנו רוצים לצאת ?
בעוד הם צופים עלינו מבצעים את מה שנועדנו לעשות, חשבתי עד כמה
טוב כאב החושך, הפחד והאימה, האנושיות היא רק אתה, והאלוהות
..היא כבר מזמן נהרגה, אני חושבת שהרגנו אותה..
וכך בחושך הם רצים, ילדי הלילה מקפצים, הצחוק נשמע מעבר, ואני
אני איתם, החושך אוחז בי ובכולם, אולי נחלום מדי פעם לצאת
להצטרף לעננים ולחזור להיות טהורים..אבל הכל ישאר בגדר מחשבה
כי כולנו שרויים בתוך האפלה בתוך פנטזיית הוורדים עם שאר ילדי
הלילה משחקים,כאב הוא דרך חיים, עצב ועינויים, אך ללא העצב האם
היינו מרגישים את השמחה?
האם אתם ילדי האור באמת מרגישים? האם אתם באמת חיים?ערומים
ממחשבה.דמעות קפואות של לב קפוא,כל כך קרים, והטוהר ...מן
הרגשה מזויפת של חיים,
ועדיין כל ילדי החושך משחקים, רצים בין הלהבות של החיים, ואני
אני בראשם, ולנצח ארוץ איתם.
חלום הורדים, הוא שלי וכולם חולמים אותו איתי.
אז אם אתם ילדי האור תראו אותנו בין הצללים, בלילה רצים,  אל
תתקרבו כי החושך אוכל את האור לבסוף מכלה אותו לתוכו.
כך לנצח בחלום הוורדים ילדי הלילה מתרוצצים.