לא ברור מה יש בנינו, אבל לשנינו סודות רבים וכואבים שעליהם לא
מדברים.
מגע פיזי משכר שמתקשה להיגמר, קשר רגשי סמוי אם בכלל.
מסוגלים לשבת שעות ולבהות. יכולים לשכב מחובקים שבועות כימים
כשברקע הדממה. אין אנו זקוקים למילים רק למגע, כשיורד הלילה
ואיתו השינה שלך והנדודים שלי, אני מבינה. מנסה להתעלם, קולך
חודר אליי, קורא לי להקשיב. נמנעת מלדובב אותך, נמנעת מלהאמין
שזה אכן אמיתי, שאלו באמת מילים ועלילות שיוצאות מפיך.

עוטף את גופי, גופך חם. מרגישה אותך ויודעת שאתה לא באמת שם.
משתדלת ליהנות מהרגעים השקטים. לצבור כמה שיותר שעות קירבה
ובטחון. אבל אז אתה שוקע בשנתך ואני נשארת ממצמת. רחוקה
מנמנום. שומעת את נשימותייך ואת קצב ליבך. נוצרת את רגעי
השלווה.

מרגישה אותך לוקח נשימה עמוקה פתאום, כאילו התכוונת לומר דבר
מה. ושוקע לך שוב. אתה לוקח ארבע נשימות כאלה עד שאתה באמת
אומר את שאתה מתכוון.
ואז מתנהלת שיחה בינך לבינך. אני שם כאילו לא אמורה לדעת, אבל
מאולצת להקשיב ולהמשיך לחיות את השקר.

בלילות אני מופתעת בכל  פעם מחדש עד כמה אין לי מקום בעולמך.
עד כמה אתה מלא אושר, חברים, שמחה ואהבה ולי אין חלק בכל
המהומה.
לילה אחד חקוק בזיכרוני ולא מרפה. הלילה שבו סיפרת על אהבתך
הגדולה. הלילה בו תיארת לפרטי פרטים את התשוקה שבה. הלילה בו
גרמת לי להרגיש אבודה.

מדי בוקר אני ספק מתעוררת ספק מעכלת את אירועי הלילה. התרגלת
כבר לפרצופי הבוקר המבולבלים שלי. תמיד אמרת שאני לא טיפוס של
בוקר, לו רק היית יודע שאני יודעת ומתייסרת. מנסה להגיע לחקר
האמת. נאחזת בך כאילו אתה תקוותי האחרונה לאהבה אמיתית. אני
מאוהבת בך מבלי יכולת להינתק.
מתחננת לעזרה, אולי לקצת רחמים. בבקשה תעשה שייגמרו הסיפורים.