היית הדבר הכי חושב לי בעולם, וידעתי שכנכנסתי לזה, שזה יגמר
בשבילי ברע, שיום אחד תחליטי לקום ולעזוב.

משעשעת אותי המחשבה , שדווקא אני בניגוד לפעמים אחרות בחיים
שלי שנפרדו ממני, ונשברתי לחתיכות אני בסדר גמור.

מה שכן, נוצרה לי מן הסתייגות כוללת מכל הקשור בך, לא בגלל
שאני שונא אותך, אלא בגלל שאני שונא את מה שאת מסמלת בעבורי
כעת.

נשמע מוזר, איך אפשר לאהוב אדם הכי הרבה בעולם, ובמחי יד למחוק
את הכל.

נמאס לי לשמוע עלייך מכל מיני אנשים, שדיברו איתך פה ודיברו
איתך שם, שראו אותך כאן ושם, חברות שלך מהצבא שפתאום שולחות לי
הודעות של מה קורה, זה די מתסכל כאשר כל מה שאני רוצה זה
שתעלמי לי מהחיים כרגע.

כי אם לא תעלמי אני חושש שאולי אני אשבר, שאולי פתאום אני אראה
שהדחקתי דברים או שאני בכלל לא התגברתי ואשבר לאלפי רסיסים.

יש לי נטייה להשבר לחתיכות ולהביא את עצמי למקומות, רעים.
את תמיד אומרת" אתה האדם הכי חזק שאני מכירה"
מוזר שאני האדם הכי חלש שאני מכיר במסווה של אדם חזק, מבין,
חכם.

אחרי מערכת יחסים מושלמת, ואני מתכוון בפעם הראשונה בחיי
מושלמת, ללא מריבות מלאת הבנה, אהבה ממש חזקה. פשוט החלטת לקום
ולעזוב.

בלי סיבה מיוחדת, סיבה די שיגרתית. סיבה שמהיום הראשון של
המערכת יחסים שלנו אני אמרתי לעצמי" תתכונן" . לשם זה יגיע
בסוף, ואין איך לצאת מזה.

וזה נכון, ידעתי מניסיון של שנים שכך יהיה... וכך היה.

ועכשיו, אני יודע שלעולם לא אהיה איתך שוב, הבטן שלי לעולם לא
משקרת. אין כזה סיכוי יותר, זה נגמר, היה נעלם התמוגג לחלוטין
מבין ידיי.

ואני שיושב בשדה קרב עקוב מדם, מוקף במוות, על הברכיים עם
הידיים פתוחות, מסתכל ואומר.

"איך לעזאזל הגעתי לכאן"

ואני שואל, האם זוהי אהבה, אלו הם פניה?

אם כן איני מעוניין בה יותר, אני חש נבגד, מרומה.
כאילו שנעצו לי סכין בגב.