לא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליח להדביק אותך חזרה...
זה קרה לי פעם את יודעת, מזמן, לפני איזה ארבע שנים, וגם אז
ניסיתי להדביק את כל החלקים ביחד בשביל שיהיה יפה, שיחזור
להיות שלם, אבל אף פעם לא הצלחתי, אוף כמה זה מתסכל.
הדבק הזה לא טוב, הוא לא חזק מספיק, הלכתי לארון במרפסת של
הבית, והתחלתי להוציא את כל הבלאגן המאובק, כל השקעים
הרופפים, הפטיש המסמרים החלודים. ושם בין כל הזוהמה מצאתי את
זה.
אריזה צהובה על שפופרת, של דבק שאת המכסה אפשר לראות בקושי
מכל הדבק שהצטבר עליה, אוקיי חזרתי והפעם נחוש להצליח להדביק
אותך חזרה, התחלתי לסדר את החלקים, ולפתע ראיתי שחלק אחד חסר
לי.
"לעזאזל", צעקתי. איפה שמתי את החלק. התחלתי לחפש בכל מקום
אפשרי בשביל לראות היכן שמתי את החתיכה החסרה שלך, הרי לא
תוכלי להיות שלמה.
"מצאתי", תחושת הקלה מלווה בצמרמורת עברה בכל גופי. התחלתי
במלאכה, עוד חתיכה ועוד אחת, אבל הדבק אינו מחזיק, זה כנראה
מיושן מדי.
איני מצליח להדביק אותך חזרה, נשברת, כל זה בגלל שהחלטת שאת
רוצה אחרת, לא יכולת להישאר עם הדבר הכי טוב שיש בעולם, רצית
להסתפק בפחות, אז שברת את זה.
ועכשיו אני רוצה להדביק את זה, אם את לא רוצה את זה אני אקח
את זה, מה אכפת לי לקבל את הדבר הכי טוב בעולם. למה לי להיות
טיפש וללכת לחפש דברים אחרים כאשר הכי טוב כבר כאן.
"אוף למה שברת את זה בכלל, זה היה מושלם. ועכשיו יש כל מיני
צ'ופצ'יקים שחסרים, ורסיסים."
"תראי מה עשית", צעקתי לעצמי.
לקחתי את כל החתיכות, ואת הדבק, ואת הדבק החזק יותר, שמתי את
הכל בתוך קופסת נעליים עם כל המכתבים שלך, המתנות שלך, השרשרת
שלך. אטמתי את הקופסה עם הדבק, הכנסתי אותה למרתף שלי.
זהו, נמאס לי לנסות להדביק את זה, זה לא נדבק גם ככה.
איאלץ למצוא את זה במקום אחר, ולדאוג שלא ישברו לי את זה
יותר...
נמאס לי, התחושה הזו של חוסר האונים מתסכלת.