"אני רוצה לאהוב אותך כשאתה בתוכי.
כי כשאתה רחוק, אני   מעדיפה לשכוח.
חבילות סיגריה חוסלו תוך יומיים שלושה, חבילות שיכלו להספיק
לי 'כולה' לשנה. אני רוצה את מה שאתה יכול להעניק לי ושכחת
מזמן.
אני רוצה לעשן רק אותך, אתה היחיד שמספק אותי.
אתה מושא תשוקותיי, הידעת?
הידעת... שבחלומותיי אתה מופיע ושוב נעלם?"
סוגרת יומן.
"הלו?"
"זה סופי."
"סופי?"
"כן... עכשיו אני בטוח יותר מתמיד."
"אני אחזור לעשן... זה מה שאתה רוצה?"
"תעשי מה שבראש שלך."
רועדת... תוהה אם מקור או מכאב, אבל הקור הוא הכאב, אז כלום
כבר לא משנה...
ניתוק גורלי
פותחת את היומן,
ושוב כותבת:
"אני רוצה לשנוא אותך כשאתה בתוכי,
ביום שני וחמישי...
ככה אתה רוצה אותי? מקומטת ומיושנת?
תבוא לבקר, אולי בין החגים...
האם אתה נמשך אליי, כמו בפעם הראשונה?
אתה רוצה לעשן אותי ושלעולם לא אגמר לך, נכון?
תגיד שכן..."
סוגרת את היומן.
צלצול חוזר נשמע.
"זה שוב אתה? הא, אז התחרטת?" גיחוך קטן.
"לא... רק רציתי לדעת אם את נושמת."
"סימן שעדיין אכפת לך?"
"לא... שלא יבואו אליי בטענות אחר כך."
"לא יבואו, הם לא ידעו, הם כמוך..."
"כואב לך?"
"לא..." מכבה על עצמה את הסיגריה ושותקת מכאב.
ניתוק בשנית
פותחת את היומן
קורעת זיכרונות,
שלא תזכור כמה כאב לה,
עכשיו זה רק כאב הסיגריה שצורב...
היא לוקחת עוד כמה, מעשנת,
מכבה, ומבכה...
וכלום לא נשאר מבפנים,
רק ריקנות מצחיקה...
צלצול בלתי פוסק נשמע,
והיא בסוף עונה:
"הלו...?"

"אני שקרן מניאק, אני אוהב אותך."
את זה היא כבר לא שמעה, מאוחר.