עד לאותו very יום כולנו חיים לנו כבולים בשגרה.
עד שנייה לפני התפילה ההמונית שאוחזת את כולנו
בשאלה המפחידה של "וואי, אולי השנה הגזמתי עם עצמי?"
עד השבוע הזה של סוף "חודש הרחמים והסליחות"
כולנו אחוזים טירוף.
מתחרטים על העבר ומשתדלים לרצות את עצמנו
במילים כמו:
"זהו, בעזרת השם בעזרת הששששששם השנה נהיה יותר טובים!"
בלה... בלה... בלה...
ובאותה תפילה בבית כנסת הישן והדהוי שתמיד עמד לו שם,
כמחכה לתשומת הלב שלנו,
בין אם אתה אתאיסט חילוני מסור, דתי או חרדי,
אתה מרים ת'ראש מביט לתקרה,
מצפה לראות שם את אלוהים שמסתכל עליך מלמעלה
ואתה בעיניים מסכנות שכאלה אומר בשקט בשקט בלב:
"לא עוד! תן לי רק עוד צ'אנס אחד קטנטן להוכיח את עצמי".
עיני תינוק מלאות בבקשת חמלה... והתפילה נגמרה
ואתה מחזיק ת'עצמך בבוקר כשקמת מאוחר שלא להישבר
ולקחת איזה טוסט אהוב לחיקך ולאמר לו:
"אני מבטיח לדאוג לך טוב טוב..."
ותפילת נעילה הגיעה (האחרונה שבתפילות כיפור)
ואתה כבר עושה טובה שאתה בא כי
"אלוהים מבין מה עובר עליי, הצום הזה קשה...
וכל התפילות ובכיים של החזנים לא מוסיפים לי לאווירה"
ואלוהים מבין. שנה אחרי שנה אחרי שנה אחרי שנה...
והוא מביט בנו מלמעלה שנה אחרי
כששוב באנו עם המטפחתכיפת-בר-מצווה (הרקומה) של שמעון טביב
(שאנחנו בכלל לא מכירים...)
ושוב, מבטיחים גם השנה שנהיה יותר טובים
מרימים מבט לתקרה... והוא נמצא שם
בדיוק כמו שדמיינו אותו (הרי מה ציפיתם לראות, אור???):
דמות גדולה חייכנית ואוהבת, צבעה לבן זקנה שופע
ועיניה רוך וחיבוק אחד גדול לכולנו.
והוא אומר לנו בלחישה:
"טוב נו בסדר, אני סולח לך..."
ושולח קריצה ידידותית.
"... אבל תבוא לבקר אותי גם בשנה הבאה?!"
ואתה מתפלא שאיש מהמתפללים לא מבחין בנס האישי
שמתחולל מעל לראשם וממהר להשיב בחיוב.
אתה מרכין את הראש ומסמיק...
כי הוא סלח לך ואתה אולי לא.
אז עכשיו בינינו, סלחת לעצמך?
היית נותן לך עוד צ'אנס...?