אין שום סיבה שלא אקום עכשיו.
שום סיבה בכלל.
אני צריכה להכין סלט לארוחת הבוקר, ולסדר, ולנקות, ולהתעסק עם
אחי הקטן.
ואני יודעת שאבא יכעס, כשהוא יבוא, ויראה אותי, בפיג'מה, מול
המחשב.
אין שום סיבה שלא אקום עכשיו ואעשה את כל אלה.
אבל אני במצב רוח אפטי.
מצבי רוח אפטיים בולעים אותי.
אין להם את הכוח, אבל הם נותנים את זה לי, ואני, בעצמי,
משכנעת את עצמי בזה, כנראה.
ואני מפחדת, שיום אחד, אני לא אקום מהמיטה. ולא תהיה שום סיבה
שלא אוכל לקום, אני פשוט אשאר לשכב במיטה עם עיניים פקוחות,
והמחשבה תרוץ במוחי... "אני יכולה לקום..." "לא, את לא יכולה.
את יודעת שאת לא יכולה. קדימה, תנסי. רואה? את לא יכולה."
ואני אשתגע, ואני אשכב במיטה וארצה לצעוק, לצעוק למישהו שיבוא
ויעיר אותי מהחלום הזה, שיעזור לי לקום ויגיד לי שהכל שטויות.
אבל אני אמשיך לשכב במיטה בהבעה קפואה ובעיניים פקוחות,
ואשתוק.
תעבור שנייה, ועוד שנייה, עם הזמן השניות יצטברו לכדי דקות,
ושעות, וימים...
אחרי כמה שנים, אני עדיין אהיה שם, מתה, אולי.
ואיש לא יבוא.