הם עומדים מעל קרבה הטרי,
מפחדים שלא למעוד,
מכניסים את גופה השברירי, הרך.
הבכי מתחיל לחנוק
הדמעות יורדות.
מספידים אותה בכמה מילים,
ושומעים את זעקותיה בוקעות
מתחת לאדמה ומרעידות את לבב המאזינים.
כל אחד מקריא איזה פיסקה,
איזה משהו שנגע ללבו.

אומרים כמה היא עכשיו ואיך אי אפשר לומר בעבר,
איך הוא לקח כזה מלאך
ורק הטובים הולכים,
איך לא הספקנו להיפרד.
מתת צעירה, צעירה בנפשך.
אלפים ליוו אותך במותך,
ובחייך לא חווית הערכה מהי.
בכייך מחלחל בי.
איך נתת את כולך למשהו מתנדף,
משהו לא הגיוני.
דיברת ללבי כשהייתי צריכה את התמיכה,
ואף פעם לא הודינו לך,
מלאך שמיימי.

פעם, היה הכול ורוד,
בעצם קצת כחלחל,
מלווה בריחניות אביבית.
כעת, כשטעמתי מטעם השכול,
הצבעים ירדו בדרגה אחת פחות מצבען הרגיל.
רמז לכך שהיה פה טוב.
מה שנותר עכשיו הוא להלבין הכול,
ואת הגעגועים והכאב לשמר בצנצנת צבעים ישנה.